בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263
רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

יום ראשון בבוקר, שבוע חדש, אני מגיע לתחנה. דוב’לה, היומנאי, קיבל את פני בברכה ובשאלה. “בוקר טוב, סרפיקו! מה כבר עשית בערב שבת?”

“חי’ר אינשאללה (רק טוב, בעזרת השם)!” עניתי. ” למה, מה קרה?”

“מפקד התחנה ביקש שאיך שאתה מגיע – תעלה אליו דחוף למשרד!”

עליתי, נקשתי בדלת הלשכה ונכנסתי. “בוקר טוב, המפקד! חיפשת אותי?”

המת”ח (מפקד התחנה), הרים את עיניו מהניירות והמסמכים שבפניו וסימן לי בידו להיכנס: “בוא סרפיקו, בוא. שב בבקשה.”

התיישבתי ושלחתי בו מבט שואל.

“סרפיקו, תגיד לי, מה היה לך במשמרת שישי לילה, ליד ים המלח?”

יום שישי אחד, היה לילה… יהונתן, שותפי לניידת הבילוש, ואנוכי סיירנו לאורך רצועת בתי המלון ומרכזי הקניות שלחוף ים המלח. ערב שבת קצת “מבאס”: במקום לשבת לארוחה המשפחתית, עם שלל סלטים פיקנטיים, לחם הבית הפריך והמטעמים המיוחדים, שהכינה אמי היקרה, נאלצתי להספק בכריך קר ובסיור לילי. אבל, אין מה לעשות! זה אופייה של עבודת המשטרה.

לפתע נדרכתי. רכב חשוד. אני לא יכול להסביר, מה בדיוק עורר את חשדי: סוג הרכב? הדמויות שישבו בו? אופן הנסיעה? בכל מקרה, לא לחינם קוראים לזה “החוש הבלשי”.

עצרנו את הרכב לבדיקה ותוך זמן קצר התברר, שהחוש עבד גם הפעם: חמשת הנוסעים התגלו כעבריינים “כבדים”, יעדים מודיעיניים של מחוז המרכז. רישיון הנהיגה של שניים מהם, כולל הנהג, נפסל בשל עבירות תנועה; שניים היו דרושי-חקירה; אחד היה עריק מצה”ל; ועוד אחד הוכרז כ”ע.נ.” (עבריין נמלט), נגדו היה צו מעצר בתוקף. ברכב עצמו מצאנו כפפות, סכינים, כובעי גרב ואזיקוני פלסטיק , פריטים נחוצים מאוד, אם בכוונתך לבצע שוד מזוין…

תוך שניות השתנתה הסיטואציה, מבדיקת רישיונות שגרתית למעצר של חמישה גברים אלימים. המצב הפך באחת טעון, רגיש ומסוכן. בעוד אנו מנסים להשתלט על החשודים התקרבו אלינו שני בחורים. האחד גבוה, מבוגר יחסית וקרח, וחברו נמוך, בעל שיער שופע ושפם שחור.

“וואלה יופי, רק זה חסר לנו עכשיו”, חשבתי לעצמי. “זוג סקרנים, אורחי מלון דשנים בחופשת שבת, שבאו לצפות במחזה. אלה רק יפריעו לנו.”

“חברים, אני מבקש להתרחק!” פניתי אליהם בעודי מנסה לרתק אל המכונית שלושה מהחשודים, כשיהונתן מתעסק עם שני הנותרים, שהחלו להיות קולניים ובוטים.

“אנחנו רוצים לעזור!”  אמר אחד מהם.

“כן? לעזור?”  אמרתי לו, ” אם כך, תחייג בבקשה 100 ותגיד לשוטר שיענה לך שסרפיקו, הבלש מים המלח, נקודת סדום, מבקש שישלחו לו מידית ניידת מערד לסיוע בטיפול בחמישה חשודים בניסיון שוד!”

אחד האזרחים הנהן בראשו, התרחק מעט, שלף את מכשיר הטלפון הסלולארי (שהיה אז גדול ו”טיפש”) וחייג. השני התקרב אלי, שלף את ארנקו, פתח אותו ותוך כדי הצגת תעודתו אמר לי: “אחי, אנחנו שוטרים, לא סתם נודניקים!”

וואלה? איזו הצלה!

הודיתי לו במנוד ראש והתחלתי “לתקתק” את הטיפול באירוע: “יופי, תודה. בוא, גבר: אתה משגיח על העצור הזה והחייל שלידו. אף אחד לא זז, לא מדבר, לא מניד עפעף! מי שינסה להתחכם או לברוח, ישר להוריד אותו למטה! “קאפיש” (ברור)?”

“אתה, בוא הנה בבקשה!” ציוויתי על חברו, שסיים להזעיק ניידת. “רואה את העצור הזה? קדימה, עליך! לא זז, לא מדבר, נושם באופן עצמוני בלי הרבה רעש! היידה, קדימה חברים, קדימה!”

השותפים החדשים צייתו והצטרפו אלינו לטיפול בעצורים. ערכנו חיפוש מדוקדק על כולם, תפסנו עוד ראיות ומוצגים והובלנו אותם, בסיוע החברים החדשים שלנו, לנקודת המשטרה.

כעבור מספר דקות פנה אלי השוטר המשופם:” אוקיי סרפיקו, אנחנו משוחררים? יכולים לחזור למלון?” “עוד לא!”  השבתי לו. “אח שלי גיבור, המתחיל במצווה – אומרים לו גמור! עוד כמה דקות תגיע הניידת עם התגבורת ואז אוכל לשחרר אתכם בתודה. בינתיים, אני מכין לכם קפה? איך אתם שותים?”

ואכן, כרבע שעה אחר כך הגיעה ניידת, העברנו אליה את השודדים עם המוצגים ועם דוחות הפעולה, המעצר, התפיסה והסימון. נפרדתי לשלום משני העוזרים שלנו, בתודה ובברכה.

בהמשך המשמרת עוד הספקנו לתפוס פורץ בחנות תכשיטים ועזרנו לזוג קיבוצניקים מבוגרים מעין-גדי להחליף צמיג (היי, אנחנו כאן כדי לתת שירות!). כשהשמש החלה להפציע מעבר להרי מואב, התחלנו לטפס בחזרה מיחידת המשטרה הכי נמוכה בעולם, דרך הכביש הכי מפותל ומעוקל בארץ, הביתה, לשינה מתוקה ולמנוחה…

“אתה יודע מי עזר לכם?” קטע המת”ח את רצף הזיכרון.

“שני השוטרים מהמלון? נדמה לי שלאחד מהם קוראים חיון, או אוחיון. הכול רשום בדו”חות, המפקד!”

“אללה יסעדכ (אלוהים יהיה בעזרך), יא סרפיקו! אתה בכלל לא יודע היו  שני “השוטרים” האלה, מה?”

הנדתי בראשי לשלילה :” לא… אנא עארף, לא התעמקתי במיוחד מאיפה, מה ומי, הייתי עם חמישה שודדים ביד ולא היה לי יותר מידי זמן פנוי לשיחות נימוסין והכרות…”

“טוב. אז רק שתדע לך שהם היו ראש אגף החקירות של המשטרה וסגן מפקד מחוז. ניצב ותת-ניצב במשטרת ישראל!”

“אוקיי…”- עניתי –”נו, ומה….?”

חיוך גדול נמתח לפתע על פניו של מפקד התחנה. “קיבלתי מהם טלפון הבוקר. הם הופתעו והתלהבו מהאופן שאתה והשותף שלך טיפלתם באירוע. האופן שבו רתמת אותם לסיוע והפעלת אותם, בקור רוח, במקצועיות ובענייניות, הרשים אותם מאוד. הם גם אהבו את הכרת התודה שלך, בסיום האירוע.”

“תודה ,המפקד!”- אמרתי , קמתי והצדעתי. המת”ח חייך, התקרב אלי, חיבק אותי בחום, וטפח על כתפי בהערכה.

הודיתי לי במנוד ראש. “ברשותך, המפקד, אני יוצא לעבודה בשטח, יש שם עוד המון גנבים ופורצים בחוץ…”

דילוג לתוכן