המרד בכלא שטה

מרד כלא שטה הוא אירוע בריחת האסירים הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. למרות זאת, לא רבים מכירים את סיפורו.

בתאריך 31.7.58 התרחש האירוע, שבמהלכו הצליחו 66 אסירים לברוח מהכלא. במהלך הבריחה נרצחו שני סוהרים של שירות בתי הסוהר: אלכסנדר יגר ויוסף שבח ז"ל.

במהלך האירוע פעלו אנשי שב"ס, משטרה ומשמר הגבול, מתיישבים מהישובים הסמוכים

לכלא וכן אסירים יהודים בכדי להשתלט על המרד. מאמר זה יספר את סיפורם.

בית הכלא שטה

בית הכלא שוכן בעמק חרוד, מדרום לכביש 71, סמוך לקיבוץ בית השיטה, במבנה מצודת טגארט ששימש במקור את הכוחות הבריטיים בתקופת המנדט הבריטי בסוף שנת 1952, לאחר שכלא תל מונד התמלא, הוחלט להסב את מצודת הטגארט לבית כלא.

רוב האסירים בכלא שטה היו מסתננים ערבים וכן פדאיונים שהשתתפו בפעולות חבלה כנגד מטרות ישראליות. בכלא שוכנו מספר בודד של אסירים יהודיים.

בית הכלא סבל מבעיות תקציב חמורות אשר הקשו על הקמת חומות מגן ואמצעי ביטחון נוספים.

כדי להתמודד עם בעיות התקציב החלו בבית הסוהר להעסיק את האסירים בעבודות שונות: עבודה במחצבה, קליעת מחצלות וסלים מקש וגידולים חקלאיים שסיפקו את צרכי הכלא וכן נמכרו מחוץ לכלא. על עבודתם קיבלו האסירים מזון מספק וכן סיגריות. מנהל בית הסוהר הקודם, סיפר כי הרעיון היה שהאסירים לא יחיו על חשבון אוצר המדינה, אלא יעבדו בעבור החזקתם.

חלק מהאסירים שימשו בתפקידי אמון: ישבו ביומן וסייעו ליומנאי בפתיחת הדלת לחצר, נקיון חדרי הסגל, כביסה וכד'…

ערב המרד היו בשטה 190 אסירים.

בשעות הלילה היו מופקדים על האסירים 12 אנשי סגל שב"ס בפיקוד קצין. הסוהרים היו פזורים בעמדות שמירה שונות, כאשר חלקם משמשים ככוח עתודה.

"עלי עתמאן – העיתונאי"

הרוח החיה מאחורי המרד היה אסיר בשם עלי עתמאן שכונה "העיתונאי".

אחמד עלי עתמאן, הגיע לישראל ב-1957 בהשתמשו כמסווה בכיסוי של עיתונאי ואיש אופוזיציה מצרי הגולה בצרפת. עתמאן יצר קשר עם אנשי השגרירות הישראלית בפריז וקיבל אישור לבקר בישראל. הודות למידע מוקדם, שמקורו כנראה בשירות המודיעין הצרפתי, הושם עתמאן תחת מעקב מיד עם הגיעו ארצה. הוא זוהה על ידי "עוברת אורח" בתל אביב, עולה ממצרים שחלפה על פניו וזיהתה אותו כאדם שהיה מוכר לה מתקופת חייה בקהיר כקצין מודיעין מצרי.

"העיתונאי" נעצר במעצר מנהלי שהוארך כל כמה חודשים. שהה בתקופת מעצרו הראשונה בכלא דמון. הוא הרשים את הסובבים אותו בקור רוחו, במנהיגותו הטבעית ובכישורים יוצאי דופן ביותר מבחינה אינטלקטואלית. עתמאן, היה "הרוח החיה" מאחורי מרד האסירים והיה המתכנן והמארגן הראשי שלו. עתמאן שיתף בסוד תוכנית הבריחה קומץ אסירים בלבד. הם עקבו, למדו וידעו את נקודות החולשה והתורפה של בית הכלא והחלו לתכנן לפרטי פרטים מרד אסירים בכלא ובריחת אסירים המונית.

31.7.1958 – יום פרוץ המרד

היום הגורלי החל כיום שיגרתי בבית הכלא, האסירים עסקו בעבודותיהם במחצבה ובמקומות אחרים. בשעות אחר הצהריים רוב אנשי הסגל חוזרים לבתיהם. בכלא נשארה משמרת הלילה, עליה פיקד קצין האפסנאות אברהם ווילר.

הזקיף בשער הראשי, יוסף שבח היה חמוש באקדח ולא בעוזי מכיוון שלא ידע להשתמש בו. גם כשהוחלף בשומר אחר אותו שומר המשיך לשמור כשהאקדח לא טעון וברשותו חמישה כדורים בלבד.

בשעה 18:00 יצא היומנאי שכטר לקטוף תירס בשדה שליד בית הסוהר, בידיעתו של ווילר שהבטיח לדאוג שמישהו יחליף אותו ובינתיים התיישב במקומו… בכיסו של שכטר היה המפתח לחדר הנשק. באותו חדר, הסוהר רוטברד שיחק שח עם האסיר קלפר.

סמוך לשעה זו פרצו ליומן כ- 14 אסירים עם מקלות עטופים בסחבות בוערות, במטרה להגיע לשער הצפוני שלא גודר בגדר תיל, לטפס עליו ומשם לברוח לגבול הירדני. עתמאן נכנס ליומן כשבידו בקבוק מלא דלק. הקצין ווילר נאבק עימו, עתמאן השליך את בקבוק התבערה ונוצר קיר אש. עתמאן הדף את הסוהר סודאי ששלף אקדח אך לא הספיק לטעון אותו. למזלו של סודאי, הגיע האסיר יעקב מרחבי כשהוא מנופף במוט ברזל ויחד עם הקצין ווילר השתלטו על עתמאן.

יעקב מרחבי – האסיר הגיבור

יעקב מרחבי נידון בשנת 1953 למוות על רצח אביו יוסף בפתח-תקוה.

משגילה יעקב, כי אבי המשפחה בה גדל אינו אביו הביולוגי, חקר ומצא במאמצים רבים את מי שהאמין כי הוא אביו. בתחילה התקבל בסבר פנים יפות על ידי יוסף מרחבי ואשתו, ובמשך שלוש שנים מסר להם את כספי משכורתו הצבאית. אולם לאחר שהשתחרר מהצבא, הפנו לו השניים עורף. בין מרחבי הבן, לבין מרחבי האב פרץ סכסוך, במהלכו דרש הבן כי יוסף מרחבי יכיר באבהותו או ישיב לו את כל הכספים שמסר לו. משסרב האב לדרישה זו, התפתחה קטטה, במהלכה שלף הבן אקדח וירה באביו למוות.

לאחר שהורשע מרחבי ונגזר דינו למוות, נאמר לו כי אם יגיש בקשה להמתקת גזר הדין, ייעתר בית המשפט וימליץ מן הסתם על מאסר. כשהוחלט על ביטול עונש המוות, הוחלף דינו של מרחבי למאסר עולם וביום העצמאות 1958 הופחת עונשו למאסר של עשר שנים.

בעת שפרץ המרד ריצה מרחבי כבר שש שנים מתוכן.

 

המשך אירוע המרד

בחצר הפנימית, הוכנסו האסירים לתאיהם על ידי שני סוהרים. בינתיים, הצליח האסיר עיסא בטאט לפרוץ לחדר הנשק עם אסירים נוספים. בטאט לקח נשק וטען אותו. הסוהר יגר הגיע בינתיים ליומן, בטאט ירה בו והרגו.

הסוהר סודאי שירה את כל חמשת הכדורים שלו לעבר האסירים שניסו להימלט מהכלא ופצע לפחות אחד מהם, נמלט מחשש לחייו לעבר השער שממנו יצאו הבורחים.

הסוהרים גליק ונסראללה שכלאו את האסירים בתאיהם התחבאו במתפרה מהפחד להיהרג. האסיר עלי מוראד שהצטייד במספרים גדולים מנע מאסירים אחרים לפגוע בהם.

אחד האסירים לקח רובה מחדר הנשק, ניגש לתא בו היה כלוא עתמאן ונתן לו את הרובה.

סוהרים ואסירים יהודים תפסו מחסה על הגג, הסוהר סעדה שהיה חמוש במקלע ברן על הגג החליף עמדה כיוון שלא יכול היה לראות מה מתרחש בחצר הפנימית, הוא עסק בחילופי ירי עם אסירים אך לא השפיע רבות על המצב.

יעקב מרחבי קפץ מהגג, יצא מהכלא, עצר מכונית ונסע למשטרת בית שאן להזעיק עזרה. הקצין ווילר ירד מהגג ונפצע. שני הסוהרים האחרים תפסו מחסה וחיכו לעזרה.

בנס, אחד הסוהרים, עזב את הכלא, הגיע לעין חרוד וטלפן למשטרת עפולה. חוץ ממרחבי הגיעו אחריו למשטרת בית שאן סוהרים נוספים. הסוהרים סודאי ושכטר (שחזר בינתיים מקטיף התירס) והאסיר אליהו כהן הזעיקו עזרה מבית השיטה.

עתמאן שנמלט מתאו, ירה במנעולי התאים האחרים, פרץ אותם, וכך החל גל הבריחה השני. האסירים ניסו לצאת באותה דרך כמו הראשונים, אך נהדפו מירי כוחות סיוע שהגיעו למקום. האסירים שהצליחו להצטייד בנשק, הציבו סולמות על חלק אחר בחומה, עברו אותה והחלו לברוח. עתמאן עצמו נפצע ונשאר בתוך הכלא עד שהגיעו כוחות המשטרה והוא הועבר לטיפול בבית החולים.

החל משעה 18:45 החלו להגיע למקום כוחות מתל יוסף, עין חרוד ובית השיטה וכן משטרת ישראל ומשמר הגבול. הם תפסו עמדות מסביב לכלא, עלו למגדלים והחלו לירות לעבר כל דמות שניסתה לעבור את החומה וכך הסתיימה הבריחה. בין היורים מהמגדלים היו האסירים יעקב מרחבי ואליהו כהן.

משמר הגבול הקים חסימה לאורך הגבול אך הוריד אותה אחרי שעה 19:00 מתוך הנחה שהבורחים עברו כבר את הגבול.

בסריקות בשדות נתגלו אסירים בורחים, חלקם נהרגו בחילופי אש וחלקם נתפסו.

הכוחות מסביב לכלא התארגנו ותכננו פריצה לכלא תוך חשש שיש בו אסירים חמושים וסוהרים שייתכן והם בני ערובה.

הקצין ווילר שהיה פצוע בתוך הכלא קרא לעזרה והוא חולץ לאחר כשעה וחצי ע"י חברי משק שהתנדבו לעשות זאת.

אחד האסירים ששמו ביבי, התנדב לעלות על החומה ולפתוח את השער לכלא אך כשטיפס הבחין בסוהר גליק שהיה בתוך הכלה ופתח לו את השער. הכוחות כרזו לאסירים להשליך את הנשק.

בשעה 23:00 נערכה סריקה מדוקדקת של הכלא. מסיכום האירוע עלה כי 66 אסירים נמלטו. 11 אסירים נהרגו וביניהם עיסא בטאט. שני סוהרים, יגר ושבח, נהרגו. הפצועים הועברו לטיפול בבתי החולים.

ועדת עציוני לחקירת הבריחה מכלא שטה

לשם חקירת הפרשה הוקמה וועדת חקירה. יו"ר הוועדה היה השופט משה עציוני. חברי הוועדה: חבר הכנסת יצחק בן אהרון, חבר הכנסת יעקב קלבנוב.

הועדה ערכה סיור בבית הכלא שטה, שוחחה עם הסוהרים והאסירים, קיבלה הסברים על האירועים ועקבה אחרי צירי הבריחה של האסירים. כמו כן ערכו ביקורים בבתי כלא נוספים.

הוועדה ערכה 14 ישיבות ושמעה 48 עדים. אנשי שב"ס, אסירים, אנשי משטרה וחברי משקים שהגיעו לסייע.

בתוך עשרה ימים מקרות האירוע נערכה הישיבה הראשונה של הוועדה, בתאריך 10.8.58. הדו"ח הוגש בתאריך 26.8.58.

הוועדה תלתה את הבריחה בזלזול העצום בענייני בטחון, אדישות וזלזול קיצוניים בענייני שמירה ומילוי תפקיד. אלו היוו פיתיון שאין גדול ממנו לתכנון הבריחה.

בין היתר קבעה הוועדה כי טרם האירוע היו ליקוים חמורים כגון:

רשלנות גדולה בהשארת סולמות נגישים לאסירים,

קיום של דלק וחומרי בנין הנגישים לאסירים,

קיום מפתח בידיו של אסיר מסתנן,

מפתח נשק גלוי לאסירים

קיום אמצעי אזעקה במקום אחד קל לניתוק,

 בניית חומה כשחלק ממנה ללא גדר תיל,

 הפקדת הכלא בידי אנשים שאינם יודעים לתפעל נשק, ללא הכשרה מוקדמת.

הוועדה קבעה כי ניתן היה למנוע את האסון למרות הכל, לו הנוכחים היו מתנהגים בדרך שונה. "הננו משוכנעים שיוזמה, פעילות וקורטוב מנהיגות היו בולמים את הפריצה באיבה".

לאור מסקנות הוועדה, כל אנשי שרות בתי הסוהר שהיו מעורבים באירוע פוטרו מעבודתם או הועברו מתפקידם או שפרשו לגמלאות.

הוועדה הביעה תמיהה על השיהוי בפריצה של כוחות המשטרה לכלא ולהגיש עזרה לווילר ולסוהרים האחרים שהיו בפנים.

הוועדה הביעה הוקרה חמה לפעולה האזרחית האמיצה של חברי המשקים עין חרוד, תל יוסף ובית השיטה אשר נחלצו לעזרת השלטונות במהירות וביעילות ומילאו את חובתם האזרחית על הצד הטוב ביותר.

כן הביעו הוקרה על פועלם של האסירים היהודים יעקב מרחבי, אליהו כהן והאסיר הערבי עלי מוראד. הוועדה המליצה לשלטונות המוסמכים לשקול את הדרך שבה תביע המדינה הערכה על מעשיהם.

ידה הארוכה של ישראל

לאחר בריחת העצורים החלה מדינת ישראל לפעול באמצעות כל כוחות הביטחון על מנת לקבל מידע ולאתר את הבורחים מכלא שטה בכדי להעמידם לדין. פרטיהם הופצו בקרב המשטרה.

נגד 15 הנמלטים מכלא שטה שנתפסו על-ידי השוטרים בשטחים שבין בית הסוהר לגלבוע הוגשו כתבי אישום בשל בריחתם מהכלא. ביום שישי 17 ביולי 1959 גזר השופט סלונים בבית המשפט המחוזי בחיפה על רובם בגין בריחתם בכלא 5 שנות מאסר.

מדינת ישראל המשיכה בפעולות רבות על ידי המשטרה והצבא להתחקות אחר הבורחים מכלא שטה. כל אסיר נמלט אשר נתפס ברבות השנים, הוחזר לכלא על מנת לרצות את המשך עונשו.

אחרית דבר

נגד מנהיג המרד, עתמאן, הוגש כתב אישום גם באשמת רצח היומנאי אלכסנדר יגר אך הוא זוכה מאשמה זו מחוסר ראיות והורשע בגין בריחה מהכלא ונדון לשש שנות מאסר.

בחלוף ארבע שנים למאסרו ביקש עתמאן לנכות לו שליש ממאסרו אך ועדת השחרורים דחתה בקשתו.

הוא שוחרר ב-1966 לאחר תשע שנות ישיבה בכלא הישראלי וחזר למצרים. ב-1994 בא לביקור בארץ ונפגש עם הסוהר יעקב גליק שפוטר משירות בתי הסוהר בשל מרד האסירים שאירגן.

האסיר יעקב מרחבי שגילה אזרחות טובה ואומץ לב קיבל חנינה מנשיא המדינה כאות הערכה על גבורתו בליל פריצת כלא שטה. הוא שוחרר מהכלא בספטמבר 1958 ערב יום כיפור תשי"ט. שלוש שנים לאחר ששוחרר מהכלא, בבוקרו של יום שישי ה-  21 בדצמבר 1962, קם מרחבי להכין לעצמו ארוחת בוקר ולפתע נפל והתמוטט ללא רוח חיים בביתו בקריית בנימין שליד חיפה. היה זה יומיים לאחר לידת בנו השני. אשתו הייתה באותה עת בבית החולים עם התינוק שנולד. המשפחה וחבריו היו המומים שכן מרחבי בן ה-32 נחשב אדם בריא מאד. בדיקת גופתו קבעה כי המוות היה טבעי.