
בית מורשת משטרת ישראל
כמעט כל ילד בעולם יודע בע"פ את המספר בן שלוש הספרות, שיש לחייג אם קרה משהו שמצדיק צלצול למשטרה. זה יכול להיות 911 כמו בארה"ב, 112 כמו ברוב מדינות אירופה, 000 כמו באוסטרליה, 111 כמו בניו זילנד, 999 כמו בבריטניה וברבות ממושבותיה-לשעבר – או 100, כמו בישראל (וביוון).
הרעיון של מוקד חירום משטרתי, הוא המשך מתבקש לעצם הרעיון של הקמת גוף חירום אזרחי שמטרתו היא שמירה על ביטחון הנפש והרכוש של האזרחים, שכן תכליתו של מוקד חירום היא להודיע לגורם מוסמך על מצב חירום שמחייב שליחת אנשי מקצוע לטפל באירוע באופן דחוף.
מימיה הראשונים של המשטרה המודרנית, בבריטניה של המאה ה-19, נעשו מאמצים למצוא דרכים לאפשר למשטרה לקבל הודעות על מקרי חירום, שהתרחשו, אלא שהיכולות הקיימות בתחום התקשורת, היו מוגבלות עד לא-קיימות.
ראשיתו של המהפך בתחום זה היה כאשר הומצא מכשיר הטלגרף, שאפשר העברת הודעות באופן מיידי, בין מכשירי טלגרף שהיו מחוברים זה לזה באמצעות כבלים. משטרת לונדון הייתה אחד הגופים הראשונים לאמץ את הכלי החדש, ופרסה רשת כבלים בין מטה המשטרה לתחנות השונות, וכך יכלו תחנות משטרה להזעיק באופן מיידי, סיוע נוסף מהמטה או מתחנות שכנות, במידה והתפתח אירוע שחייב הבאת תגבורת.
המצאת הטלפון, בשנות ה-70 של המאה ה-19, בישרה על קפיצת מדרגה גדולה נוספת: מעתה ניתן היה להעביר דיווחים באמצעות דיבור ולא רק באמצעות הודעות כתובות שנכתבו בשפת המורס, והכנתן גזלה זמן רב יחסית. המשטרה בעיר אלבני, בירת מדינת ניו יורק, הייתה המשטרה הראשונה בעולם שפרסה ברחבי העיר תיבות טלפון נעולות, שהיו מחוברות ישירות למוקד מרכזי במטה המשטרה, ושוטרים בשטח שנחשפו או קיבלו דיווח על אירוע חירום, יכלו לגשת לתיבת הטלפון, ליצור קשר עם המטה, ולהזעיק סיוע. בתוך פחות מעשר שנים, נפרסו אלפי תיבות טלפון כאלה בעשרות ערים ברחבי העולם, ושיפרו מאוד את יכולת התגובה המשטרתית לאירועי חירום.
פריסת תיבות הטלפון המשטרתיות הייתה אמנם צעד גדול קדימה, אבל היו לה שני חסרונות גדולים משמעותיים מאוד, שגרמו לכך שהעברת דיווחי חירום עדיין נמשכה זמן רב:
החל מסוף המאה ה-19 החלה פריסת רשתות טלפונים אזרחיות, בהיקף מצומצם, שבהדרגה הלך וגבר, כך שכעת, באופן תיאורטי, יכלו אנשים שברשותם מכשיר טלפון, לנסות להתקשר למשטרה ולדווח לה אודות אירועי חירום. למה רק באופן תיאורטי? מכיוון שבפועל, מערכת הטלפוניה הייתה לא מתוחכמת ברובה, וחיוג מנקודה לנקודה, חייב מעבר דרך מרכזיות (שרק מעטות מהן אוטומטיות, ורובן חייבו שיחה עם מרכזן אנושי, כדי שיבצע את החיבור בין המתקשר לבין הגורם שאליו רצה להתקשר.
ב-10 בנובמבר 1935 פרצה שריפה בבניין במרכז לונדון. שכן, שראה את השריפה, מיהר לצלצל למרכזיה כדי שיחברו אותו למכבי האש. מכיוון שלא הייתה דרך לצלצל ישירות למוקד, הדיווח התעכב, ועד שכוחות ההצלה הגיעו, חמש נשים מתו משאיפת עשן. בעקבות האסון, הורתה הממשלה לרשות הדואר, שהייתה אחראית על רשת הטלפונית, לבדוק את הגורמים לעיכוב ולהציע פתרון שיאפשר העברה מהירה של שיחות חירום לגורמים המתאימים. ב-30 ביוני 1937 חשף סגן שר הדואר, סר וולטר וומרסלי (Womersley), את האמצעי החדש שיאפשר דיווח מיידי לגורמי החירום וההצלה בלונדון: מספר חירום אחיד, שחיוג שלו יפעיל התרעה במרכזיה, כך שהמרכזנים יוכלו לדעת לתעדף את השיחה הזאת ולחבר אותה באופן מיידי לגורמי החירום. המספר שנבחר היה 999.
המוקד הטלפוני אפשר לאזרחים להעביר דיווח מיידי למשטרה, במידה והייתה להם גישה לטלפון פרטי או ציבורי. עם זאת, כדי למקסם את זמן התגובה המשטרתית, היה צורך במהפכה נוספת בתחום התקשורת, שלמרבה המזל, התרחשה במידה רבה במקביל למהפכת הטלפוניה: מהפכת הרדיו. בשנים האחרונות של המאה ה-19 החלה הצבא האמריקני להשתמש במכשיר קשר אלחוטיים, שהתבססו על גלי רדיו כדי להעביר הודעות בין יחידות שונות. מלחמת העולם הראשונה הביאה להתפתחות עצומה בתחום זה, ובמהירות רבה החלו מכשיר האלחוט להיות ניידים יותר, בעלי טווח שידור גדול יותר, ובעיקר זולים יותר.
בשנת 1928 התקינה משטרת דטרויט מכשירי רדיו חד-כיוונים (שיכלו רק לקלוט, אך לא לשדר) בניידות משטרה שלה, וכעת יכול היה המטה להודיע לניידות על אירועי חירום, ולשגר אותן לשם. חמש שנים מאוחר יותר, בערים נוטינגהאם שבבריטניה ובאיון, שבמדינת ניו ג'רזי, הופעלו לראשונה ניידות שהיו מצויידות במכשירי רדיו דו-כיווניים, שיכלו לקבל הודעות מהמטה, וגם להגיב עליהן.
מוקד חירום משטרתי שזמין לקבלת שיחות מאזרחים, ובעל יכולת ליצור קשר מיידי עם ניידות בשטח ולשלוח אותן למקום האירוע, היא תפישת ההפעלה של מערך הסיור מאז ועד היום, כאשר עיקר השינויים הם בעיקר נגזרת של התרחבות עצומה של פריסת אמצעי תקשורת מיידית, הן ברמת האזרח והן ברמת המשטרה.
מרגע שהחלו הבריטים ליישם את הרעיון של מוקד שמקבל דיווחים מאזרחים ומשגר ניידות לאותם אירועים שנראה שמצדיקים שליחת שוטרים לזירה, הלך הרעיון והתפשט בכל העולם. קצב היישום של שיטת שיטור זו, שכיום היא ברירת המחדל של כל משטרה מודרנית בעולם, היה איטי יחסית, למרבה ההפתעה: בריטניה עצמה, שבה הומצא המוקד, התקשתה להרחיב את פריסת המוקדים לאזורים כפריים, עקב פריסה נמוכה יחסית של טלפונים ברשות הציבור, ועקב פריסה איטית יחסית של מכוניות משטרה מצויידות באלחוט.
עם זאת, העובדה שבריטניה, שהייתה מרכז של אימפריה עולמית, ששלטה על עשרות מושבות, שטחי מנדט ושטחי חסות, החלה בהפעלת שיטת שיטור זו – הבטיחה שגם מקומות אחרים בעולם, יתחילו להפעיל מוקדי חירום, שיקבלו קריאות מהציבור וישגרו צוותים למקומות האירוע.
ארץ ישראל, בה שלטו הבריטים באותם ימים, הייתה ככל הנראה המקום השני בעולם, שבו הוקם, באוקטובר 1945, מוקד חירום משטרתי, שמספרו בתחילה היה "99", וכעבור מספר חודשים, הוחלף למספר המוכר בבריטניה, "999". מוקד החירום בארץ פעל בשלוש מרכזים עירוניים: יפו ותל-אביב, חיפה וסביבותיה וירושלים. המוקד פעל לתקופה קצרה בלבד, שכן המצב הביטחוני החמור ששרר בארץ (זו הייתה תקופת השיא בפעילות המחתרות העבריות נגד הבריטים) הביא לכך שהמוקד כמעט לא הופעל, ובחודשים האחרונים של שלטון המנדט, הוא נסגר לחלוטין.
אחרי עזיבת הבריטים והקמת משטרת ישראל, החלה המשטרה להיערך, בעזרת משרד הדואר, לפתיחה מחדש של המוקד, ובאמצע 1949, הוא נפתח מחדש באופן ניסיוני לדיווחים של שוטרים בלבד. אחרי שהניסיון הוכתר בהצלחה, נפתח מוקד 999 לציבור הרחב החל משנת 1950, ומאז הוא נמצא בתהליך התרחבות מתמיד
ולאלה השואלים מתי המספר השתנה מ-999 ל-100, התשובה היא פברואר 1968, כשהסיבה היא החלטה של משרד הדואר שמספרי החירום של שלושת גופי החירום (משטרה, מד"א וכיבוי אש) יהיו דומים זה לזה וקלים לזיכרון, ועל כן נבחרו המספרים 100, 101 ו-102.
כתובת:
בית מורשת משטרת ישראל,
המכללה הלאומית לשוטרים,
שדרות וירג’יניה 1,
אזור תעשיה בית-שמש מערב.
טלפון:
02-5788263
דוא"ל:
moreshet@police.gov.il
© כל הזכויות שמורות לבית מורשת משטרת ישראל 2019
כתובת:
בית מורשת משטרת ישראל,
המכללה הלאומית לשוטרים,
שדרות וירג’יניה 1,
אזור תעשיה בית-שמש מערב.
טלפון:
02-5788263
דוא"ל:
moreshet@police.gov.il
© כל הזכויות שמורות לבית מורשת משטרת ישראל 2019