מספר מנצח

"342 כאן 300, מידי!!!"

הקריאה הדרמטית של המוקדן בתחנת באר שבע באישון לילה הקפיצה אותי.

"300 כאן 342, שדר!" השבתי לקריאה "מה האירוע?"

"342, תגיעו דחוף לרחוב שח"ל 37 בשיכון א', בתיה ניני מדווחת על אדם שדופק על דלת ביתה עם צינור ורוצה להיכנס, היא לבד ומפוחדת! תגיעו מידית!!!"

"היישר 300!" אישרתי בגל "אנחנו בדרך!!!"

שלחתי ידי כדי להפעיל את הסירנה אבל מפקד הצוות, סייר וותיק, "השועל החכם", ראובן פרדי שיין עצר בידי. הבטתי בו במבט שואל והוא  אמר "לא צריך, זה כנראה שוב פעם ולאדי…" ולחץ על דוושת הגז.

משאית "תנובה" הענקית, שעסקה בחלוקת מוצרי חלב לחנויות המכולת, הגיחה מעבר לעיקול הרחוב, וכמעט דרסה את ולאדי לעניינו, השוטרים!

רק ברגע באחרון הצליח נהג המשאית המבוהל לסטות שמאלה באופן פתאומי תוך חריקת בלמים נוראה, מצחינה ומעלת עשן צמיגים שרופים וכך מנע תאונה קטלנית. אך לא שם לב לניידת המשטרה שהגיחה מולו וכמעט שהתנגש בנו חזיתית. רק תושייתו וקור רוחו של פרדי שיין הוותיק, שצפר ארוכות ואותת באורות הניידת, מנע את המפגש המרסק בין שני כלי הרכב השועטים.

"ולאדי" ­רעם קולו של שיין "בוא הנה!"

ולאדי אבנילוב (שם בדוי..) הרים את ראשו ומצמץ בעיניו כאילו ניעור מחלום רע. הוא ליקק בלשונו את שפתיו היבשות ולא זז ממקומו.

"בוא, בוא הנה ולאדי" אותת לו שיין בשתי ידיו וקולו רך ומפויס "הכל בסדר! בוא, בוא לכאן!"

ולאדי הרים את ידו האוחזת בצינור והניף אותה מעל ראשו. לרגע נראה כאילו הוא עומד להנחית אותו בעוצמה על ראשו של השוטר הוותיק. זינקתי ממקומי כדי לסייע למפקד הניידת שלי, אך לא היה צורך בכך…

ולאדי זיהה את השוטר הוותיק והרחום, שטיפל בו בעבר בבריחותיו החוזרות והנשנות מבית החולים הפסיכיאטרי שבו היה מאושפז. ידיו שחו, מוט הברזל הכבד נשמט מידו והתגלגל במורד בכביש והוא פצח בבכי קורע לב.

שיין חיבק אותו בזרועותיו החסונות, הניח את ראשו של ולאדי המתייפח על חזהו, והרגיע אותו במילים מנחמות ומפייסות.
אט אט נירגע הבחור האומלל והביט בשיין במבט עצוב וקורע לב.

"זה שלי פרדי! אתה יודע שזה שלי, זה היה מגיע לי!!!" ושוב זלגו דמעותיו החמות על לחייו. פרדי הניח יד על כתפו ואמר "נכון ולאדי, נכון, זה היה שלך, "בראס בן עאנו" זה שלך!!!"                             
ולאדי הפסיק לבכות, עיניו אורו והוא חייך בתודה לשוטר החכם וטוב הלב שמולו בהכרת הטוב.                               

"בוא חביבי, בוא!" הוביל אותו שיין לניידת "בוא תעלה, אנחנו נחזיר אותך הביתה!"

"הביתה", במקרה הזה חדרו במחלקה שש הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי העירוני שטיפל במוכי גורל כמו ולאדי וחבריו היה ביתו. שם ניסה הצוות המסור להקל את מכאוביהם ולשקם את נפשם הפצועה…

הרבה אחר כך, בהמשך משמרת הלילה המתישה, בכמה דקות חסד של הפוגה, רכשנו לעצמנו את הפינוק הלילי הקבוע: שתי לחמניות מתוקות, חמות חמות, טריות טריות מהמאפייה ושתי שקיות שוקו קר מ"תנובה".
שיין החנה את הניידת במרומי גבעת אנדרטת "חטיבת הנגב" המשקיפה על בירת הנגב, עם החזית מזרחה, כדי שנוכל לצפות בזריחה המרהיבה.
התרווחנו על מושבי הניידת, נשענים לאחור, מנסים למצוא רווחה לגבנו הדואב כשאנו נוגסים בלחמנייה המתוקה ויונקים שוקו קר מהשקית חליפות.
אני לא נגמלתי מהרגלי מימי הקייטנה הנעימים של ילדותי ולאחר ביס אחד בלחמנייה, הייתי שופך לתוכה שוקו מהשקית ונוגס, משקה את יתרת הלחמנייה בשוקו ונוגס…

שיין הביט בי בחיוך קל, מניד בראשו ימינה ושמאלה כאילו אומר לי בטוב לב "סרפיקו ידידי היקר, נשארת ילד קטן…" או במילים אחרות "אללה יסעדק" -יעזור לך האל, אתה מקרה אבוד…"

חייכתי אליו בחזרה ונתתי ביס בלחמנייה הרוויה בשוקו…

קינחתי בגב ידי את שפתי הרטובות כשאני לועס את הביס האחרון שבפי, הבטתי לעברו של רס"ר המשטרה הוותיק והמיוחד אותו הערצתי וניסיתי לחקות ואמרתי לו "אוקי, עכשיו ספר לי, מה הסיפור של ולאדי אבנילוב, מה קרה לו???"

"ולאדי ואיזאק ניני היו חברים טובים, טובים מאוד אפילו!" פצח שיין וסיפר "הם גדלו יחד באותה שכונה, למדו יחד באותו בית ספר, שירתו בצבא ביחד, שיחקו כדורגל יחד, הכל ביחד. כמעט… באיזשהו שלב אחרי הצבא, מדרך הטבע נפרדים קלות, עבודה, משפחה, אתה יודע איך זה. איזאק ניני התחתן עם בתיה היפיפייה, ביתו של המוהל התימני" הנהנתי בראשי ופרדי שיין המשיך "דבר אחד היה משותף לשני החברים, ה"דבק" שאיחד אותם כל השנים: מילוי טופס לוטו משותף, שני כרטיסי פיס אחד לכל אחד מהם ואיזה חישגד אחד או שניים לקינוח. ככה לגרד בקטנה, בלי להשתגע, לפתוח למזל איזה פתח אבל בלי להתחרע ובלי לאבד עשתונות בהוצאת סכומים גדולים.
פה ושם זכו בכמה אלפים, התחלקו בניהם ושבוע אחרי נפגשו שוב ליד דוכן הפיס השכונתי. ואז יום אחד זה קרה!"

"מה ?מה קרה?" שאלתי אפוף מתח אבל שיין חייך ושאל בערמומיות "גמרת לרשום את כל דו"חות הפעולה על כל האירועים שטיפלנו בהם?"

"אה…?מה…?" שאלתי מופתע מהשאלה התלושה "נשאר לי רק הדו"ח של האירוע האחרון, זה של ולאדי, אבל בוא תגמור קודם ת'סיפור, אני במתח…!!!"

שיין חייך והמשיך "ביום חמישי אחד, נפגשו השניים שוב בדוכן, מדברים ממלאים, שיגרה. ואז מושיט איזאק לולאדי את כרטיסיו מהשבוע הקודם ואומר לו "אחי, בדוק, בדוק גם לי… נהייתי צמא, אני קופץ להביא לי משהו לשתות. רוצה גם?"

"תביא לי סודה" מפטיר ולאדי ונפנה למלאכת הבדיקה. לפתע, צמרמורת אוחזת בו, הכרטיס של שותפו איזאק זכה ב  50,000 שקלים! ההתרגשות אחזה בו אבל לפתע יצר הרע לפת אותו! הוא הוציא מכיסו את כרטיסו שלו, תחב את הכרטיס הזוכה של חברו לכיסו האחורי ובדיוק בשנייה זו הופיע לפתע איזאק עם שני בקבוקי שתייה רעננים וצוננים.

"נו? יש משהו?" שואל איזאק תוך שהוא מגיש לחברו בקבוק שתייה. "סתם.. חארטה…" ממלמל איזאק ולוקח שלוק מהבקבוק מחייה הנפשות "שום כלום, זרוק, זרוק ת'כרטיס לפח!"

איזאק גורף את כל הכרטיסים והטפסים לשקית הניילון ומכריז "אני קצת ממהר היום, אני אעשה בדיקה קלה בבית כשיהיה לי זמן… ניפגש בחמישי הבא. אה?"

שני החברים נפרדים. אבנילוב עומד להתפוצץ. כרטיסו הזוכה של חברו "בוער" בכיסו אבל את הנעשה אין להשיב והוא ממהר להסתלק…

בערב מצלצל לפתע הטלפון בביתו. על הקו איזאק. ולאדי חש שהדם אוזל מפניו. הוא בולע את רוקו ולוחש באפרכסת בקול רפה "כן…מה המצב?"

"אחי!" צוהל איזאק מהצד השני "לך דחוף תעשה מחר בדיקת עיניים…!!!"

"מה…מה בדיקת עיניים?" ממלמל ולאדי מבולבל

"הכרטיס, הכרטיס שלי שבדקת וכמעט זרקת לפח.. הוא זכה, זכה בגדול!!!"

"שו זכה? מה זכה? כמה זכה?" שואל ולדי בתימהון והתשובה ניתכת על ראשו כמו פטיש 5 קילו!!!

"אחי, שמונה מיליון! שמונה מיליון ג'ובות אחו שקשוקה!!!" מתרונן איזאק בצד השני של הקו…

"מה? אני שואל בתדהמה "הכרטיס של ולאדי שהוא החליף בחשאי עם כרטיסו של איזאק זכה בשמינייה…??!?"

"כן, כן…!!"  מניד שיין בראשו  "ולדי ניסה לשחק לחברו משכבר הימים "קאובוי", אבל זה יצא לו "אינדיאני" כרטיס ההחלפה שולאדי דחף לו ב"חאוו'ה", זכה גם הוא, ובכל הקופה!!!"

"זהו…" מסיים שיין את סיפורו  "ולאדי התעלף במקום, דעתו נטרפה עליו והוא השתגע לגמרי… מעת לעת הוא נימלט מבית החולים, משוטט ברחובות ותובע לעצמו את הפרס הגדול… סיפור עצוב, עצוב מאוד..!!!"

שמש מנחמת זרחה בכתום מרהיב על בירת הנגב. "יאללה, הביתה סרפיקו?"

"אה… כן הביתה" עניתי לשותפי הוותיק שכבר ראה כמעט הכל בחיים בעבודת המשטרה. "אבל בדרך תעצור לי בבקשה במרכז המסחרי. אני אקנה קצת פיתות וחלב לבית ועל הדרך נבדוק מה המצב בדוכן הפיס השכונתי…"