בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

חמץ או פצצה?

רס"ב דרור רונן

רס"ב דרור רונן

השנה היא 2003, תקופת הפיגועים. משמרת בוקר של ערב פסח, עם שרב של פסח, 32 מעלות. אני משמש כראש משמרת סיור בראשון לציון. יחד איתי מירב, שוטרת מקצועית וחברה טובה, שזאת לא המשמרת הראשונה שבה אנו עובדים ביחד.
אהבתי לעבוד עם מירב, כי ידענו “לקרוא” האחד את השנייה, גם מבלי לדבר וזה דבר חשוב מאד בכלל ובעבודה המשטרתית בפרט.
קיימות התרעות מודיעיניות רבות על כוונות לפיגועים בכל המתווים האפשריים, ממחבל מתאבד, דרך מכוניות תופת, הנחת מטענים במקומות הומי קהל, פיגועים משולבים של ירי ומטענים והמתח בשיאו. במיוחד בערב חג הפסח: כולנו זכרנו את הפיגוע הקשה במלון פארק בנתניה שנה קודם לכן, במרץ 2002, שבגינו יצאה ישראל למבצע חומת מגן.
אני מביט בשעון ואומר למירב: “כבר 12:30, אני מת מרעב. בואי, נכנס לתחנה לאכול משהו”. מירב מסכימה, אבל אומרת: ” קודם נעשה סיבוב אחרון בתחנה המרכזית הישנה, כי אנחנו כבר פה”. נכנסנו עם הניידת לתחנה, ברחוב הרצל, והתקדמנו אל רציפי האוטובוסים. המקום המה אדם: אזרחים, חלקם עם סלים עמוסים במאכלים, ממהרים לבתיהם לפני כניסת החג.
לפתע, מירב ואני קולטים גבר גבוה, כהה עור, לובש מעיל צמר ארוך ומחזיק בידיו שתי שקיות ניילון שחורות. הגבר עומד בתור לאוטובוס מספר 201 לתל-אביב. האיש קולט את ניידת המשטרה ומתחיל לנוע בעצבנות במקומו, מביט ימינה ושמאלה. אמרתי למירב:” לא נראה לך שחם מדי היום  למעיל צמר ארוך? ” מירב אומרת לי:” דרור, זה אשכרה מחבל מתאבד! מעיל ארוך, מזיע, עצבני… כל הסימנים המחשידים!” העמדתי מולו את הניידת, במרחק של כ-15 מטרים. יצאנו באיטיות מהרכב. הוצאתי את רובה ה-M-16, מירב פתחה זווית ושנינו מתחילים להתקרב באיטיות לכיוון החשוד. אזרחים, שהבחינו בנעשה ובחשוד, אשר בלט משאר הקהל, החלו להתרחק ממנו. לאט לאט החלה מנוסה מבוהלת יותר. צעקתי לחשוד לעצור ולהראות לי את הידיים. לפתע, החשוד משליך את שתי השקיות השחורות שהחזיק בידיו ופותח בריצת אמוק לכיוון מערב, רחוב ז’בוטינסקי. צעקתי לעברו:” עצור, או שאני יורה!”. דרכתי את הרובה וכיוונתי לעבר הנמלט, אך מסביב לחשוד היו אזרחים וחששתי מפגיעה בחפים מפשע. אמרתי למירב להישאר עם השקיות, להרחיק אנשים ולהזמין כוחות נוספים וחבלן. התחלתי במרדף רגלי אחר החשוד, תוך שאני מדווח בקשר את שאירע. התחלתי לשמוע סירנות של ניידות מכל עבר וקצינים נותנים הנחיות ברשת הקשר ומבקשים פרטים. אני מדווח כיוון בריחה, בקשר עין עם החשוד. תוך שאני מתקרב לז’בוטינסקי, אני מזהה את החשוד מגיע לצומת הרחובות תרמ”ב -ז’בוטינסקי, נעמד במרכזו, ומרים את ידיו למעלה. המכוניות סביבו עצרו ונהגים יצאו מהן והתרחקו. כשהתקרבתי לחשוד, זיהיתי את השוטר אלכס, שיצא בריצה מתחנת המשטרה הקרובה וגרם לחשוד לעצור. הגבר המבוהל עמד במרכז הצומת, ידיו מורמות, פניו מבוהלות, מזיע וצועק באנגלית:”Don’t shoot! Don’t Shoot!” . קראתי לחשוד להסיר את בגדיו, כדי לוודא שאינו נושא מטען חבלה: ראשית הסיר את המעיל, אחר כך את החולצה ולבסוף את המכנסיים.

ניידות ושוטרים נוספים מגיעים לזירה מכל הכיוונים, כולם מכוונים את הנשקים לעבר החשוד. העצבנות והאדרנלין שלנו בשיא והאצבעות של כולנו על ההדקים. רק שהאיש לא יעשה תנועה חשודה… רק ששוטר לא יזיז אצבע בתנועה לא רצונית… “רד על הברכיים! ידיים מאחורי הראש!” פקדתי על החשוד, שנשאר בתחתוניו. התקרבתי בזהירות לעברו ואזקתי את ידיו מאחורי הגב. אנחות רווחה נשמעו מכל עבר.
רגע! מה עם השקיות שהשליך החשוד? מה עם מירב? “מירב מה קורה?” שאלתי בקשר. “חבלן במקום, מטפל” ענתה מירב. החבלן מודיע בקשר כי הוא עומד לבצע פיצוץ מבוקר של החפצים שהשליך החשוד. ואז, בום! ועוד בום! ושקט. החבלן פוצץ את שתי השקיות. לפתע, הגיע בריצה אדם, אשר אמר כי הגבר החשוד הוא אזרח, תושב גאנה שבאפריקה, שעובד אצלו בניקיון. “למה ברחת?” שאלתי את החשוד. התברר כי בעל הבית נתן לו שתי שקיות עם לחם, והאזרח הגנאי פחד, שבגלל פסח, הוא עלול להסתבך עם המשטרה אם ייתפס עם חמץ… החבלן אישר, כי בתוך השקיות היו כיכרות לחם בלבד. האזרח הגנאי נלקח לתחנת המשטרה, שוחרר מאזיקיו, קיבל מים קרים ואף מנת אוכל ואז שוחרר לדרכו.
ואנחנו? אנחנו קיבלנו חג שקט, שמח ורגוע.

דילוג לתוכן