בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

לך תשכנע ילדה בת שנתיים לסגור מגירה

רס"ב דרור רונן

רס"ב דרור רונן

השנה היא 1996, אני משרת במשטרה כבר שנה וחצי, תחנת ראשל”צ, יחידת הסיור.

הגעתי לעוד משמרת בוקר, בשעה 06:30 – תדריך בוקר אשר בסיומו מחלק ראש המשמרת את שוטריו למשימות ולגזרות עבודה. אותי הציב ראש המשמרת בנס-ציונה, אשר הייתה תחת אחריותה של תחנת ראשל”צ.

התארגנות קצרה על הניידת, בדיקת ניקיון, שמישות הרכב, תיק הסייר שלי מוכן עם כל הטפסים והדוחות ואני שם פעמיי לכיוון נ”צ. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעבדתי בנ”צ, הכרתי את העיר, את נקודת המשטרה עם השוטרת האגדית, רנ”ג שרה שוורץ ז”ל, אשר נהרגה מספר שנים מאוחר יותר בעת מילוי תפקידה ואפילו הכרתי חלק מהתושבים ומבעלי העסקים בעיר.

נ”צ היא עיר קטנה, חביבה ושקטה, ללא אירועים חריגים, בד”כ.
לעיתים אירועי סכסוך שכנים, שעם הגעת השוטר, הוא מפשר ומגשר בין הצדדים ומסתיים לו האירוע בלחיצות ידיים, כנ”ל בסכסוכים בין בעלי עסקים, מעט אירועי “הפרעה לתנועה”, הגברת נוכחות בשכונות הריקות מאדם , תוך שמירה על בטחון הרכוש של התושבים הנמצאים בעבודה.
כך עוברת לה המשמרת, בשקט, אפילו מעט משעממת.

בשעה 13:00 אני מציץ לעבר שעוני ומתעודד מהשעה, שכן, נשארה עוד כשעה וחצי עד לסיום המשמרת וחזרה הביתה לחבק את ביתי בת השנה. ולפתע…. ” שפלה 251 ממרד”מ 200″, נשמע קולה של מיכל. מיכל הייתה שוטרת ותיקה, למודת אירועים, אשר שלטה ביד רמה בכל מערכות הקשר והמחשוב של תחנת ראשל”צ, עבדתי מולה בהרבה משמרות ובמספר רב של אירועים אבל הפעם, נשמע משהו אחר בקולה: “תגיע בדחיפות לרחוב בן צבי מספר…. המודיעה מדווחת כי בתה בת השנתיים נעלה את עצמה בחדר האמבטיה והאמבטיה מלאה במים”.

אישרתי למיכל שקיבלתי את האירוע, הפעלתי סירנה ואורות כחולים מהבהבים ופילחתי את רחובות העיר המנומנמת, שועט ברחובות, כאשר הרכבים מסביבי מפנים את הדרך לנוכח הניידת הזועקת. ראש המשמרת, אשר נמצא בראשל”צ, מדווח לי בקשר כי גם הוא “מצמצם” לכיווני.
במקביל, אני מריץ בראשי תסריטים: מה אני עושה? כיצד אפעל? האם אבעט בדלת ואשבור אותה? מחשבות על בתי הקטנה הציפו אותי וחידדו עוד יותר את הרצון שלי לסיים את האירוע כשכולם בריאים ושלמים. כעבור פחות מארבע דקות הגעתי לכתובת.

ממולי בניין בן 8 קומות ומיכל מדווחת לי בקשר כי מדובר בדירה בקומה השישית. למזלי, דלת האינטרקום הייתה פתוחה ואחת משתי המעליות הייתה בקומת הקרקע. “עד עכשיו המזל משחק לטובתי” אמרתי לעצמי. אבל שום תסריט לא הכין אותי למצב אליו אני עומד להיקלע. דלת המעלית נפתחת בקומה השישית, דלת הדירה פתוחה ומיד אני שומע את אמה של התינוקת, בקול שבור, מדברת עם ביתה הנמצאת מעבר לדלת ואין כל מענה. “טוב שהגעת, תציל את הילדה שלי” התחננה האם ופרצה בבכי.

האינסטינקט הראשוני היה לבעוט בדלת האמבטיה ולהעיף אותה אבל מצד שני, מה יהיה אם הילדה נמצאת בדיוק ליד הדלת? הרי אני יכול לפגוע בה בצורה קשה מאד.
“באמבטיה חייב להיות חלון” אמרתי לעצמי. שאלתי את האם והיא אמרה שאכן יש חלון אבל הוא פונה למרפסת שירות צרה אשר בה יש מסתור כביסה.
הלכתי לכיוון המרפסת ואז מתגלה בפני בגובה של כשני מטרים, חלון קטן, עם רפרפות מזכוכית, אשר אדם גדול כמוני לא יכול להגיע אליו ובטח ובטח לא יכול לעבור דרכו.  איל, ראש המשמרת, שהגיע בינתיים בנסיעה מהירה מראשל”צ, מצטרף אלי.

בלית ברירה טיפסתי על מעקה מסתור הכביסה, בקומה השישית , מנסה לראות מה קורה בחדר האמבטיה, חרד למראה אשר עלולות לראות עיני. המחזה אשר נגלה לעיני הוא כזה: הילדה יושבת על ריצפת האמבטיה מאחורי הדלת, משחקת בבובת ברווז עשויה מגומי, אותו לקחה מהמגירה, אשר נשארה פתוחה ומונעת מדלת האמבטיה מלהיפתח. קראתי לילדה בשמה, היא סובבה אלי את ראשה, מביטה מבעד עיניה היפות והחומות על האיש המוזר המופיע מבעד לחלון הקטן. ” תסגרי את המגירה מאמי שלי” אמרתי לילדה בקול אבהי. הילדה הביטה במגירה , שלחה את ידה הקטנה וסגרה את המגירה. קראתי לאיל, ראש המשמרת, ואמרתי לו שיפתח את הדלת בעדינות. איל פתח את הדלת, הרים את הילדה מהרצפה והעביר אותה בעדינות לידיה של אימה , אשר חיבקה אותה בחוזקה תוך שהיא ממררת בבכי ומודה לנו.

איל ואני, שני אבות צעירים לבנות, ירדנו למטה במעלית, מביטים האחד על השני, שותקים ועם זאת אומרים כל כך הרבה עם העיניים. לפתע איל אומר לי: “דרור, כל החולצה שלך מוכתמת בדם”. התחלתי לבדוק את עצמי וגילית חתך עמוק בגב כף יד שמאל, חתך, אשר קרה כאשר ניסיתי לפתוח את רפרפות הזכוכית של חלון האמבטיה הצר.

ומאז, בכל פעם שאני מביט על הצלקת שנשארה לי מאותו האירוע, אני אומר לעצמי כי זאת צלקת שאני שמח לשאת כל חיי.

“האם לא פחדת לעמוד על מעקה צר בקומה השישית? על מה חשבת?” שאל אותי למחרת מפקד התחנה. “חשבתי על הבת שלי” עניתי. הוא חייך, הניח את ידו על כתפי ואמר בצורה אבהית: “כל הכבוד”.

דילוג לתוכן