בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

מתחת לאף!!!

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

החופש הגדול היה בעיצומו. בבירת הנגב, שמש אוגוסט הלוהטת קפחה על הראש באכזריות ושאבה מהגוף את כל הכוחות והאנרגיה. הייתה זו משמרת עמוסה לעייפה באירועים וניידת הסיור שלנו, קוד קריאה 344, תיזזה מאירוע לאירוע.

על הפסקה לארוחת צהריים ויתרנו כבר מזמן. תוך כדי, בין אירוע לאירוע, נשנשנו את מה שהיה לנו בתיקים. עוד חצי שעה, סוף סוף, סוף המשמרת… ברוך השם! סיימנו למלא את כל דו”חות הפעולה על כל האירועים שטיפלנו בהם, מוודאים שצירפנו את כל דו”חות העזר הנלווים: דו”חות עיכוב ומעצר, דו”חות תפיסה וסימון, דו”חות ביקור ורישום חטאים על ניהול עסק ללא רישיון וכו’, כדי שלא ניתקע בתום המשמרת ונצטרך להישאר ולמלאם…

נותרה רבע שעה להחלפת המשמרות. “יאללה! לתחנה!!” הכריז ראש הצוות, רס”ר יצחק “איז’ו” חן, והפנה את חרטום הניידת הוותיקה והחבוטה לכיוון העיר העתיקה של באר שבע, שם ממוקמת תחנת המשטרה, במבנה טגארט בריטי אדיר ממדים. הניידת גלשה לה, בנסיעה איטית אך נחושה, דרומה בשדרות הנשיאים, משל הייתה סוס המריח את אורוותו וכל עייפותו מתפוגגת, כי שם מחכים לו המנוחה, הקרצוף, המים הצלולים והקרירים, האבוס הטרי ומצע השחת, הנקי עליו אפשר לרבוץ ולמתוח את הרגליים העייפות.

בצומת העירייה – רמזור אדום.

עוצרים, לפנינו ממתינה גם סובארו יפהפייה וכסופה.

“תראה איזו מכונית יפה!” מתמוגג איז’ו “יש לי מכונית בדיוק כזו! וואלה, אחלה מכונית!”

אני מהנהן בראשי לאות עידוד והסכמה.

“תראה, תראה איזה יופי האורות ברקס מאחורה!” ממשיך איז’ו בהתלהבות “כשהוא לוחץ על הברקס, אז לא רק נדלקים שני אורות אדומים, אלא יש לו גם כיתוב מואר של STOP שנדלק בחלון האחורי ומהבהב! גם באוטו שלי יש דבר כזה!”

“יפה, יפה” אני אומר בנימוס (יאללה? כמה זמן לוקח לאור האדום להתחלף לירוק…?!? ), באמת יפה…!”

אבל איז’ו לא נרגע: “בחייאת, סרפיקו, תסתכל! תיראה איזה מגן שמש יפה יש לו בחלון האחורי!!! תיראה את הציור של הנשר האדום פורס כנפיים במגן שמש! אין, בארץ אי אפשר להשיג דבר כזה, בארץ הכל חרטה!!! אני קניתי את זה במיוחד בטיול שורשים שעשיתי לפני חודש בגרוזיה!!! אין, אני אומר לך ,זה משהו…”

לפתע נתקע דיבורו, שלחתי אליו מבט שואל אך הוא הוא התרומם על שתי רגליו, רכן קדימה, מצחו נוגע בשמשת הניידת הקדמית ולפתע החל לצרוח: “כלב בן כלב! האוטו שלי!!! זה האוטו שלי!!!”

ואז התחלף הרמזור לירוק…

“ניידות 300, מידי!” שידרתי.
אני מניח את ידי הימנית על לוח המחוונים ומנסה לייצב את עצמי ולהתכונן לעצירת חירום, למרות הניידת המאיימת להתפרק נוכח הנסיעה המהירה, הסיבובים החדים והמצמררים והבלימות החורקות שבה מעמיד אותה איז’ו במרדף המסחרר אחר רכבו האהוב ו…הגנוב.

“ניידות 300, מידי!” אני חוזר ומשדר “מרדף! 344 במרדף אחר רכב גנוב, סובארו בצבע כסף. האוטו הפרטי של איז’ו!”

תוך שניות נדלקת רשת הקשר , יללת הסירנות מחרידה את עילפון הצהריים, בירת הנגב המנומנמת מתעוררת בדאגה. עוד ועוד ניידות מצטרפות למרדף כשאני לא מפסיק לשדר את מסלול ההימלטות של הסובארו החדישה.

קראו לו רפי ברביבאי (שם בדוי..), נער צעיר, רק בן 15, אבל אלוף העולם בשבל”ר (שימוש ברכב ללא רשות, הלשון המשפטית לגנבת רכב).

לא היה רכב שהוא לא הצליח לגנוב. אך מלבד ה”כישרון” המיוחד הזה, הייתה לברביבאי בעיה נוספת – הוא היה “חולה הגה” אמיתי. והשילוב הזה כבר היה קטלני עבורנו השוטרים. כי לא היה מדובר בסתם גנב פלילי רגיל שהיה “דופק מכה” פה ושם כדי להתפרנס,  אלא בפגע רע, שהיה גונב שלושה – ארבעה כלי רכב בכל יום, משייט בהם להנאתו ובסוף ה”טיול” מדרדר אותם לוואדי העמוק מצפון לעיר. סתם ככה, לספק איזה יצר לא ברור שקינן ובער בקרבו!

הבעיה הייתה שה”תחביב” הכל כך לא חביב שלו, היה “דופק” לנו את הסטטיסטיקה המשטרתית התחנתית של הלחימה בפשיעה ומגביה את עקומת השבל”ר שעליה היו הישגינו נבחנים… ומה שיותר מתסכל, כשהיינו כבר עוצרים אותו ומביאים אותו להארכת מעצר, היו נציגי שירות המבחן לנוער פורטים על נימי ליבו הרחום של שופט הנוער, מעלים שוב ושוב את מילת הקסם “שיקום!” ורפי היה שוב משתחרר לרחובות…

“344 כאן 371! מצאנו את הרכב הגנוב שלך!” קולו של ראש צוות הבילוש בישר רעות “תגיע מאחורי בית החולים הפסיכיאטרי בשכונה ד’ צפון…!!!”

 הנחתי את ידי על שכמו של איז’ו, טפחתי עליה קלות וניסיתי לנחם אותו.

רכבו האהוב והחבוט היה תלוי על שפת הוואדי, שני הגלגלים הקדמיים עוד הסתובבו סיבובים אחרונים בחריקה צורמת על צירם… הרכב היה גמור!!! ורק שלט הSTOP האדום בחלון האחורי, הבהב בעליזות ובחוסר מודעות, נכבה ונדלק חליפות, מאיר את כל המחזה באור מגוחך…

הפעם לא הייתה לשופט הנוער ברירה! קצין הנוער הופיע וטען בכבודו ובעצמו בהארכת המעצר שהתקיימה בדלתיים סגורות (קטין ,זוכרים?) ורפי ברביבאי נשלח למעון הסגור לנוער עבריין “גילעם” אשר בצפון הארץ.

ואיז’ו? הוא רדף חודשים ארוכים אחרי חברת הביטוח שלו בדרישה לפיצוי הוגן וביקש מאחיו שנסע גם הוא לטיול בגרוזיה – שיביא לו משם מגן שמש אחורי לרכב עם ציור של נשר אדום…

שבוע אחרי שניכלא במוסד הצפוני, ברח משם רפי ברביבאי הצעיר. את הדרך הארוכה לבאר שבע הוא עשה באוטובוס… גנוב שאותו “שיבלר” בתחנת אגד בטבריה, כשהוא מקפיד לעצור בתחנות בדרך, להעלות ולהוריד נוסעים  תמהים כשהוא מכריז –”רק היום, רק היום, נסיעה בחינם לדרום…!!!”

דילוג לתוכן