גיוסים בתחילת הדרך

ב – 14/05/1948, כשקמה מדינת ישראל, בתום כ- 3 עשורים של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, קמה גם משטרת ישראל, אשר בשנתה הראשונה שולבה כחטיבה בצבא.

בתחילת דרכה, התבססה משטרת ישראל על המסורת המשטרתית הבריטית ועל שוטרים יהודים יוצאי המשטרה הבריטית. מעברם של השוטרים הללו למשטרת ישראל לא היה נטול קשיים, מאחר והשלטון החדש הטיל ספק ביושרם האישי ובנאמנותם של חלק משוטרי המנדט, לישוב היהודי בארץ ישראל.

חודש לאחר הקמת המדינה, הכריז קציו גיוס ראשי במשטרת ישראל, כי "משטר חדש ישרור במשטרת ישראל – ולא יהיה בה מקום לפרוטקציה, בטלנות או שחיתות!"

מספר חודשים לאחר הקמת המדינה, החלה המדינה בבדיקת ניקיון כפיהם ובנאמנותם של השוטרים ופקידים ששירתו במנדט. הוקמה וועדה לטיהור המנגנון שסניפיה היו בירושלים, תל אביב וחיפה. הוועדה אספה חומר ממקורות שונים, גבתה עדויות וקיבלה מידע מהציבור לגבי אופיים של השוטרים.

עוד לפני שהחלו ועדות הטיהור לפעול, פוטרו 45 שוטרים, ממש עם הקמת המדינה. עד סוף השנה פוטרו 14 נוספים, וועדת הטיהור המליצה על פיטוריהם של עוד כ-120 שוטרים וקצינים, "ירושה" מהמנדט. הפיטורים עוררו זעם רב ותחושת עוול, ו – 18 קציני משטרה עתרו לבג"צ (בית הדין הגבוה לצדק) כנגד שר המשטרה, שלום בכור שיטרית, והמפכ"ל (המפקח הכללי של המשטרה), רב ניצב יחזקאל (סחרוב) סהר, בגין פיטוריהם השרירותיים והפוגעניים.

בית המשפט קבע כי טענת העותרים מוצדקת, פיטוריהם היו חד-צדדים ולא מבוססים על ראיות כלשהן, וזאת מבלי שניתנה להם הזכות להתגונן ולהגיב על הטענות שהוטחו בהם, והורתה למשטרה להחזירם לשירות לאלתר. במקביל, ערכו רבים ממפוטרי המשטרה הפגנת זעם מול אחת מתחנות המשטרה בת"א. לפנות בוקר של יום המחרת נעצרו 111 מהם בגין ההפגנה ופרצה סערה ציבורית רחבה. הפרשה טלטלה את המשטרה והטביעה בה את חותמה לשנים רבות.

חלק מהשוטרים שנבדקו ועלו לגביהם ספקות באשר לניקיון כפיהם, גויסו בכל זאת למשטרה, שלא רצתה לוותר על ניסיונם המשטרתי העשיר, ומתוך הנחה שבניגוד למשטרת המנדט, במשטרת ישראל המתוקנת והנקייה, ייטיבו את דרכיהם.

ב- 19/11/1949, הוציא ביהמ"ש העליון בירושלים צו על תנאי, כנגד שר המשטרה, שלום בכור שיטרית, והמפכ"ל, יחזקאל (סחרוב) סהר, ועל יו"ר הועדה לטיהור המנגנון, ש' רפפורט –  לבוא ולנמק מדוע לא יבוטלו פיטוריו של הקצין עמ"מ (עוזר מפקח מחוזי), שלמה סופר.

סופר טען כי 21 מתוך 49 שנות חייו שירת במשטרה ללא דופי, טיפס בסולם הדרגות משוטר זוטר לדרגת עוזר מפקח מחוזי, זכה באותות הצטיינות לרוב, נהנה מאמון מוסדות הביטחון של הישוב, ואף הוזכר לטובה חמישים (!) פעמים על עבודתו המסורה והמקצועית ללחימה בפשיעה לטובת הציבור. הוא נתמנה למפקח במשטרת ירושלים ועזר לארגונה ומיסודה, וזכה עם מעברו למשטרת ת"א, להמלצה חמה ומשבחת מראש ועדת המשטרה בירושלים.

סופר ו – 13 קצינים נוספים שהצטרפו לעתירתו, זכו בתביעתם, ובית המשפט קבע כי על המשטרה לשלם להם את הוצאותיהם המשפטיות שנגרמו עקב פיטורם הלא מוצדק.

החלטת ביהמ"ש בעניינם של סופר וחבריו, הגיעו לדיון נרחב בכנסת ולשינוי באופן התנהלות עבודת מנגנון הטיהור. מתוך 111 השוטרים שהפגינו, הוגשו רק חמישה כתבי אישום שבוטלו לאחר התנצלותם של המפגינים.  4 קצינים שפוטרו בגל הראשון, טרם תחילת עבודת המנגנון, הוחזרו גם הם לשירות.

בסופו של דבר, ובעקבות החלטת בג"צ – מרבית השוטרים שפוטרו, וחפצו בכך, הוחזרו לשירות במשטרה. בכל שנות קיומה, ובמהלך התפתחותה, הקפידה משטרת ישראל לשמור על טוהר המידות וניקיון כפיהם של שוטריה, רמתם המקצועית והמוסרית הגבוהה, קיום הוראות החוק ואמות המוסר, עבודה ללא משוא – פנים, מתוך יושר, יושרה, הגינות וצדק, שהם תנאי בסיסי לעבודת המשטרה ולאמון הציבור בה.

רוצים לשמוע עוד סיפורים מעניינים? מוזמנים אלינו, לבית המורשת של משטרת ישראל.