בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

אוטובוס ההפתעות

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

שלושה ימים של כייף, חופש, ניקוי ראש לפנינו, וכן, גם פרק של ידיעת הארץ ותרבות (לא פחות חשוב…!!!) – יוצאים לסל”ד (סיור לימודי)!!!

פעם בשנה אנו עושים הפוגה מהמדים והמשמרות ויוצאים למנוחה נעימה לגוף ולנפש מכל מיני אירועים קשים ומלחיצים, מפנקסי דו”חות התנועה, מהשיכורים והמסוממים, מהמרדף הסיזיפי אחר פורצים וגנבים ומהמחזות הקשים!!!

אז”ש!!! (אז זהו, שלא…)

לא הספקתי לכוון אליי את פתח חלונית המזגן הקריר באוטובוס האזרחי המפואר שאסף אותנו מתחנת המשטרה וכבר צחקה המציאות את צחוקה החלול…

יכולתי להתחבר לאוזניות, לצלול במושב המפנק, לעצום עיניים ולהתמכר לצלילי המוזיקה הקצבית, אבל לא – בלש תמיד נשאר בלש!!!

זה התחיל כמו בספרי פטריק קים, סוכן ה- C.I.A הקוריאני, בהסתמרות השיער בעורפי… משהו קורה!

משהו פלילי קורה!

הבטתי שמאלה וימינה דרך חלונות האוטובוס ואז קלטתי בזווית העין את הסיטואציה: מרדף משטרתי רגלי אחר פורץ !!!

הפורץ, לבוש שחורים ועוטה כסיות על כפות ידיו, על גבו תיק כבד ובו שלל פריצותיו, כובע מצחייה לראשו רץ כאילו 1,000 שדים מטורפים רודפים אחריו!!!

יש לו יתרון על פני השוטר הרודף אחריו: זה הפחד שמציף אותו באדרנלין וטוען אותו בכוחות מילוט!

השוטר הרודף מתחיל אט אט להתעייף והפורץ הצעיר מגדיל את המרחק ממנו ועוד רגע קט הוא נמוג ונעלם!!!

“עצור!” אני פוקד על נהג האוטובוס “עצור מיד ופתח ת’דלת!!!”

הנהג המבוהל בולם בכוח, האוטובוס מתנדנד על קפיציו והדלת נפתחת.

אני יורד ומסמן לפורץ הנמלט: “אח שלי! בוא! בוא לכאן מהר!!!”

הפורץ הנמלט רואה את פתח התקווה (דלת האוטובוס הפעורה והמזמינה), מזהה את ההזדמנות ומזנק בצורה אקרובטית לתוך האוטובוס.
הנהג סוגר את הדלת ומסתכל אליי במבט שואל.

אני מסמן לו בידי – רגע, לאט לאט! תמתין!!!

הפורץ בינתיים נשכב על רצפת האוטובוס, מתנשף בכבדות ומנסה להסדיר את נשימתו.
כל גופו המיוזע רוטט מן המאמץ שבמרדף והוא גונח ונאנק, שטוף זיעה.

אני עוזר לו להוריד את התיק הכבד מגבו, תומך בו, מקים אותו ועוזר לו לשבת על המושב. עמיתיי השוטרים מביטים בי בתימהון ומנסים להבין מה בדיוק אני עושה…

אני נותן לו בקבוק מים צוננים והוא משקה ומחייה את נפשו בשקיקה תוך שהוא מודה לי בהנהון בראשו. אחרי מספר דקות הוא נרגע לגמרי, מנגב את מצחו המיוזע, סוקר את חבורת הנוסעים באוטובוס ואומר לי: “גבר, תודה על ההצלה! לאן אתם מגיעים?”.

אני מחייך חיוך קטן ושובב, מניח את כף ידי על שכמו ואומר: “אנחנו לאילת, חביבי, אבל אתה יורד קצת לפני, פה בבית המעצר המרחבי “נגב” שבאזור תחנת באר שבע!”

הפורץ המבולבל מביט בי במבט תוהה ומפלבל בעיניו, אני מסמן מהחלון לשוטר הרודף שהביט ימינה ושמאלה, תוהה לאן נגוז לו הפורץ כהרף עין, והוא מזהה אותי ועושה לי תנועת שאלה ע”י הושטת ידו קדימה לסיבוב כף ידו ימינה ושמאלה.

אני מסמן לו בזקיפת הבוהן, יענו אוקיי ואח”כ מצביע על הפורץ הכלוא על המושב ביני לבין החלון. השוטר אסיר התודה מודה לי גם הוא בזקיפת בוהן, עולה על האוטובוס, כובל את הפורץ בידיו, מעמיס את תיק הרכוש הגנוב על גבו, טופח בידידות כל כתפי ואומר: “תודה, סרפיקו אחי!! אחלה תפיסה!! וואלה, גם כשאתה בחופש אתה לא נח, אה?!?”

אני מחייך בקטנה ומשיב: “פוקס אחי, פוקס, אבל אתה יודע איך זה בסנוקר ובתפיסת גנבים – גם פוקס נחשב!!!”

הפורץ שהבין לאיזה פחת הוא הפיל את עצמו כשניסה להימלט מהפח, הליט את פניו בידיו ומלמל: “יאללה, איזו באסה!!! אכלתי אותה בחאוו’ה…!!!”.
אני מחייך אליו ואומר: “סאלמת חביבי! ותזכור “מי שנשך אותו נחש פוחד מחבל!!!”, יאללה ביי!”

השוטר מעמיס את הפורץ על ניידת המשטרה שהגיעה בינתיים ואני שוקע במושב המפנק, מכוון אלי את פתח המזגן, מרכיב את האוזניות וקורא לכיוון הנהג: “יאללה, סע חביבי, סע!!! עכשיו מתחיל הכיף…!!!”

דילוג לתוכן