מחבל מתאבד בשער שכם

"המפקדת, תראי, נראה לי שזה מחבל!!!"

תוך שניה עובר הלב לפעום במהירות שיא. מחבל!! והיא, היא המפקדת! היא זו שצריכה להציל, לפקד, לדווח.

בדיוק הייתה במהלך שיחה עם צחי, הסמל שלה. "צחי, יש לי אירוע, מנתקת". במהירות היא מנתקת את השיחה. ואז, היא מרגישה כמו בסרט. זו לא הפעם הראשונה שלה. היא כבר הייתה בפיגועים, חוותה חשודים כמחבלים מתאבדים בעוטף ירושלים טרם תקופת הגדר, גדר ההפרדה. אבל הפעם, זה היה שונה. הפעם היא המפקדת. הפעם יש לה מחלקה שלמה שתלויה בה, שוטרות ושוטרים צעירים שלא ממש מיומנים עדיין בתפעול של אירוע מורכב שכזה. והפעם, בניגוד לכל שאר הפעמים שבהם הייתה במצב הזה, היא בטבורה של ירושלים  ההומה, כתמיד. רכבות קלות שחולפות מצידה השמאלי. אנשים שממהרים ואצים להם לסדר יומם. יום שישי היום. הרחוב עמוס.

"המפקדת" זו היא. והיא צריכה להגיב. תוך שברירי שניה. חלקיקי שניות שעוברות.

"ענבל, תרחיקי את כולם". היא שומעת את עצמה. הכל באוטומט. בלי רגש. בלי פחד. בלי בהלה. קור רוח ששמור למקרים הללו שהיא כבר מיומנת בהם.

חולצה בצבע תכלת, בהירה, מבריקה. נפוחה מאוד. הוא הולך לכיוונה, ורק מספר מועט של מטרים מפריד ביניהם ושני מעברי חציה קטנים להולכי רגל. היא מזהה אותו. החולצה הזו. היא מוצאת את עצמה עם נשק שלוף. קוראת לו שיעצור. והוא ממשיך ללכת. קוראת לו שוב. בשפתו. כפי שיודעת, למדה וחוותה אין ספור פעמים. והוא לא מקשיב. זה מעלה רמת חשד. דורכת נשק. כדור בקנה. את זה הוא שומע, עוצר.

וככה, היא משיגה שליטה על האירוע. הזמן עוצר מלכת. היא לא רואה כלום למעט את המחבל החשוד ובזווית העין, בצד שמאל את השוטרת שלה. תוך כדי היא אומרת לה שוב שתרחיק את כולם.

הוא עוצר, והחולצה שלו – פלטה! שטוחה ומונחת עליו בצורה מוזרה. זה בטוח מחבל. וזה רק היא מולו. העולם עצר, קפא. עמד מלכת. היא מביטה בו. מתחילה באופן מיידי לפעול כפי שצריך, לפי הנוהל: אומרת לו להרים חולצה, להסתובב. פתאום היא שומעת לידה קול שמתרגם לו לשפתו.

משתף פעולה החשוד. הלב שלה כבר לא פועם. היא לא חושבת על כלום. רק על ניטרול. הוא מרים חולצה, מסתובב. שום דבר. כלום. אין עליו כלום.

אין לו מטען. הוא כבר לא חשוד.

ואז…..

היא מורידה את הנשק. שומעת קול גברי לצידה, קורא לו לבוא.

מביטה ימינה, ולידה היא רואה שורה של לוחמי מג"ב, עם נשקים ארוכים שלופים ודרוכים. מגבים אותה, נותנים לה מענה מבצעי ראשוני. היא לא ראתה אותם. לא הבחינה בהם כלל. היו אלו שניות שנראו כמו נצח: רק היא והמחבל. מאיפה הגיעו כל השוטרים הללו לפתע??? מרגישה תחושת שליחות של גאוות יחידה. ואוו! כמה היא מעריכה ומודה להם על הרצון הזה להילחם גם הם לצידה.

אפופה, עדיין באופוריה ולא מאמינה שזה נגמר בשלום, היא מבינה שהיא צריכה לפרוק את הנשק, עם הכדור בקנה. בצד, במקום מאובטח, ליד נקודת המשטרה המאולתרת היא ניגשת לפינת הקיר, שם היא מבצעת פריקה מאובטחת, רחוק מכל אדם. מוציאה כדור מהנשק בצורה מבוקרת. מסתכלת לשמיים ומודה על החיים. כמה הם שבריריים ולא מובנים מאליהם.

שעות ספורות לאחר מכן, בערב שבת, בשעת הקידוש, היא תביט לשמים ותבין שהיה לה עוד נס היום, אחד מיני רבים בשירות.

אבל בינתיים היא עוד צריכה ללכת לחוקר, להעיד על מה שקרה, כפי שקורה בכל פעם שבה יש שימוש כלשהו בנשק. צוות מג"ב מעכב את הבחור שהיה עד לפני דקות אחדות חשוד כמחבל מתאבד להמשך טיפול בחקירות, לבדוק זהות. היא מגיעה איתם לעדות. שם היא תספר את הקורות ותספר על רגעי האימה, על הדאגה לשלומם של האזרחים והשוטרים הרבים ועל השליחות הזו – להציל חיי אדם.