זיכרון גורלי

הפריצה הזאת הדהימה את עולם הפשע בדרום!

פורץ אחד, "שועל בודד" יסודי וחרוץ, עם המון מזל וידע טכנולוגי, "דפק את המכה" הגדולה!

קראו לו דוד בן-דוד (שם בדוי, כמובן), אבל כולם קראו לו "דדה", והוא היה פורץ מדופלם. ולא סתם דיפלומה הייתה לדדה, אלא "תעודת פורץ" קרבית, באדיבות צבא ההגנה לישראל. כי בניגוד לרוב עמיתיו, העבריינים בשכונת מגוריו, דדה שירת בצבא. שלוש שנים בילה דדה בחיל החימוש, שם רכש ידע מקצועי בכל הנוגע לחוזק מתכות, הלחמות, ריתוך, ניסור וחיתוך מתכות קשות (פלדת טנקים משוריינת), חוזק חומרים וכו'. לקראת השחרור, מפקדיו אפילו שלחו אותו לקורס מיוחד, שם למד איך לטפל בכספות תקועות, ואף לפתוח אותן בעת הצורך. ומה שעובד על כספת צבאית מקולקלת, עובד גם על כספת אזרחית תקינה…

***

המידע החשוב הגיע לדדה במקרה. ביום חמישי אחד, שחל במקרה בה' בתשרי של אותה השנה, ביקר דדה בסניף הבנק שלו. בזמן שישב בתא השירותים שבסניף, נכנסו למקום שני מאבטחים והחלו לשוחח, כשהם אינם יודעים שיש מי שמאזין להם באחד התאים. לדבריהם, עבודת חפירה רשלנית של טרקטוריסט בכביש הסמוך, קרעה כבלי תקשורת ומחשבים ונטרלה את מערכת האבטחה של חדר הכספות האישיות בבנק.

דדה הבין מיד את משמעות המידע. חדר הכספות יהיה ללא הגנה משמעותית במשך ארבעה ימים: שישי-שבת, ואחריהם ערב יום הכיפורים ויום הכיפורים עצמו. מספיק זמן לפורץ מקצועי…

ול"דדה" בן דוד, זה הספיק בהחלט!

ביום שישי אחר הצהריים הוא פרץ דרך חלון קטן בסמטה אחורית לחנות הירקות "אללוף – אלוף הפרי והירק", הצמודה לסניף הבנק. משם, חדר לתעלת הצנרת, שחצצה בין המבנים, עקר סורגים של פשפש וחדר אל הבנק.

כעת עמדו לרשותו שלוש וחצי יממות שקטות לעבוד – והוא עבד!

***

ביום שלישי בבוקר גילו עובדי הבנק הנדהמים, כי עבורם "הימים הנוראים" לא הסתיימו עם צאת הצום. 127 כספות אישיות, מתוך 300, נפרצו ונשדדו! על הרצפה היו מושלכים דברי ערך, שטרות כסף ותכשיטים, שהותיר אחריו "דדה" הפורץ. השלל הוערך במיליונים רבים, אך מאחר ורק בעלי הכספות ידעו באמת מה הכילו, ועד כמה הייתה התכולה חוקית (אם בכלל…), הכול היה בגדר הערכות וספקולציות. 

כרגיל באירועים שכאלה, התקשורת רעשה ורגשה. העיתונים התמלאו בתיאורים פנטסטיים על כנופיית שודדים נועזת שרוקנה את הבנק, והרקיעה שחקים בהערכתה את שלל השוד.

המשטרה, מאידך, מיהרה להקים צח"מ (צוות חקירה מיוחד) בפיקוד קצין החקירות המחוזי. הצוות כלל את מיטב החוקרים, הבלשים, רכזי המודיעין, וחוקרי הזירה (מז"פ) של המחוז. המתח והלחץ היו עצומים!

***

באותה עת שֵׁרַתִּי כבלש בתחנה, והייתי בין הראשונים שהוזעקו לסניף שנפרץ. לבקשת אליאס, ראש צוות הבילוש, הוצאתי מהניידת המוסווית גליל ססא"ל (סרט סימון אדום לבן) ותחמתי את זירת העבירה. הוריתי לשמול-שמול, הבלש הצעיר והנמרץ, לעמוד בפתח ולמנוע כניסת אנשים.

עמדתי בפתח חדר הכספות המבולגן ובחנתי אותו. פתאום, קלטתי תנועה חשודה בפינת החדר: חתלתול קטן, שכנראה נבהל וברח כשנכנסו. במקום שבו היה החתול, הבחנתי במגבת לבנה קטנה ולבנה ושתי קופסאות שימורים. שלפתי מכיסי כפפות גומי שחורות ועטיתי אותן על ידי. באמצעות מוט טלסקופי נפתח, מעין אנטנה קטנה, אספתי את המגבת וקופסאות השימורים, והכנסתי כל אחת מהן, בנפרד, לשקית ניילון מיוחדת לאיסוף מוצגים. את אלה מסרתי, כמובן, לחוקרי הזירה, שהגיעו וחיפשו אחר ראיות נוספות במקום.

עקב חומרת האירוע והתהודה הגדולה שעורר, נשלח רץ מיוחד, שוטר בניידת שהחיש את כל המוצגים שנאספו בזירה, לבדיקה במעבדות המז"פ המשוכללות שבמטה הארצי. התוצאות לא איחרו להגיע! על אחת מקופסאות השימורים נמצאו סימנים ברורים לכך שהאיש שפרץ לבנק היה דוד בן-דוד. המצוד התחיל!

***

מה קרה? איך זה שפורץ מקצועי כמו דדה עשה טעות של טירון, והשאיר אחריו ראיות? מסתבר שלפעמים לב רחום ואהבה לחיות, תכונות חיוביות לכל הדעות, עשויים "להפיל"…

בשעות הארוכות בהן שהה דדה בבנק, הוא אכל ושתה מהמזון שהביא עימו מראש: קופסאות שימורים, בירה, מים, חטיפים ופירות. ביום השני, כשישב על רצפת הבטון הקרה, נשען בגבו על הקיר, אוכל באמצעות מזלג מפלסטיק טונה מהקופסה, שמע לפתע רחשים מוזרים וקולות שריטה חשודים. הוא נדרך בבהלה, עוצר את נשימתו, ואז נרגע וחיוך רחב התפשט על פניו. חתלתול קטן וחמוד, הגיע בדרך לא דרך, השד יודע איך, מהיכן ומאיזה חור, ונכנס מבעד לסורגים אל חדר הכספות. מסכן היה החתלתול, רעב וצמא, והוא ילל בתחינה יללות חלושות.

"פססס…. פסס…" קרא  דדה לחתול הקטן. "בוא חמודי, בוא, תאכל."

הוא הניח את קופסת השימורים על הקרקע ושידל את החתלתול לבוא ולאכול. החתלתול הרעב היסס תחילה, אך לבסוף נכנע והתגבר על פחדו. הוא התקרב אט אט אל דדה והחל לאכול מהטונה הטעימה, כשהוא שולח כל העת מבטים בוחנים אל מטיבו הזר.

"תאכל, תאכל! לבריאות, חמודי!" הרגיעו פורץ הכספות, "אל תפחד, תאכל!"

דדה יצק מים לפחית ריקה והחתול לגם בשמחה. אחר כך התקרב אל הפורץ, וכדרך החתולים החל להתחכך ברגלו בחיבה, זוקר את זנבו הקטן כתורן ומיילל בחנחון. דדה פרץ בצחוק. "בוא, חנפן שכמוך!" הוא נטל את החתול הקטנטן, אימץ אותו לחיקו והחל ללטפו ברוך. החתול עצם את עיניו והחל לגרגר בהנאה. אט אט שקע בשינה. גם על דדה, שעבד שעות ארוכות, השתלטו העייפות והלאות. הוא ניסה להילחם בהן, אבל עפעפיו כבדו, עיניו נעצמו וגם הוא שקע בשינה מתוקה…

לפתע, התעורר בבהלה לשמע יבבת סירנה מאמבולנס חולף. עברו שניות ארוכות עד ש"התאפס על עצמו" ונזכר היכן הוא ובאיזה מצב הוא נמצא. הוא הניח בעדינות רבה את החתלתול המנמנם על המגבת הקטנה שהביא עימו וקם להמשך פיצוח הכספות וריקון תכולתן לתיק שחור וגדול.

כשיצא סוף סוף  עם כלי הפריצה והתיק העמוס לעייפה, נותר מאחור החתול הקטן והמנמנם, ולידו שתי קופסאות.

***

למרות שידענו מי הפורץ, לא ידענו איפה הוא… "דדה" נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה!

כל החיפושים, הסריקות, התצפיות והמארבים, חקירת מודיעים ומקורות, הבטחת פרס כספי גבוה למי שיביא למעצרו העלו חרס. נאדה! בן-דוד פשוט התאדה ואיתו שלל של מיליונים.

השמועות, הקונספירציות והפייק-ניוז פרחו באוויר. סיפרו שהוא ברח לחו"ל באמצעות יאכטה קטנה שיצאה מהמעגן באשקלון, לאחר ששיחד את הסקיפר בהון תועפות, וכעת הוא חי כמלך באיזה אי אקזוטי שאותו קנה אי שם באוקיינוס השקט. אמרו שהוא מסתתר באיזו ישיבה חרדית קטנה בירושלים, מוסווה כאברך, והשלל מוסתר בינתיים, עד יעבור זעם, בקבר לא מסומן בבית העלמין המוסלמי ליד השוק או בזה הבריטי ואולי בכלל בבית הקברות היהודי הישן בבאר-שבע, ועשרות מחפשי זהב פשטו על בתי העלמין בתקווה להניח ידם על האוצר הבלום.

***

שנתיים וחצי חלפו. חזרנו לפעילות בילוש רגילה. אירוע רודף אירוע: שוד, רצח, חטיפה, סד"ח (סחיטת דמי חסות) , סחר בסמים, אין רגע דל…

שעת ערב. שמול-שמול ואני בסיור מניעה. על הדרך בודקים בדוקאים, עבריינים ומאתרים, מחפשים דרושי חקירה ומעצר, מעכבים ומתשאלים חשודים. הבטן מקרקרת, הגוף מאותת ומזכיר שמהבוקר לא אכלנו כלום. הגיע הזמן לסעוד את ליבנו.

"סנדוויץ' טוניסאי עסיסי?" הצעתי לבלש החייכן, הצעיר והאמיץ, שותפי לניידת. "אצל אילן במדרחוב, עלי!"

"וואלה, מתאים, אני גווע", התרחבו עיניו של שמול, "אבל חלאס, סרפיקו, אתה תמיד מזמין. תן גם לי פעם אחת להזמין."

חייכתי. "אח שלי גיבור! רק התחתנת לפני שנה, ולפני חודש בשעה טובה נולדו לך התאומים, כמה עולה חבילת טיטולים, אה? 90 שקל? ואבקת מטרנה? פעם אחרת אתה מזמין."

שמול מחה בתוקף. לבסוף סיכמנו שהוא יקנה את השתייה. עצרנו ליד דוכן המזון השוקק, אני נשארתי בניידת לרשום דו"חות ושמול ירד להביא לנו את הסנדוויצ'ים. כעבור כמה דקות חזר. הבטתי לעברו, מתקרב עם השקיות ביד.

השבתי את מבטי לחזית ואז – קלטתי אותו! הפורץ המבוקש, "דדה" בן דוד, משקפי שמש כהות מכסות את פניו מתחת לכובע מצחייה שחור. שיער ראשו צמח מאוד וזקן עבות עיטר את פניו. הוא אחז בידו סנדוויץ' טוניסאי ובידו השנייה פחית שתייה קרה. הוא התקרב למכונית מוסטנג אדומה שחנתה לפני ניידת המשטרה המוסווית, העביר את פחית השתייה אל מתחת לבית שחיו, ושלח את ידו שהתפנתה לכיסו, שולה את מפתחות הרכב, ואז, באופן אקראי הסיט את ראשו ימינה לשבריר שנייה והביט לכיווני.

מבטינו הצטלבו. הבחנתי בצלקת האדומה שעיטרה את לחיו השמאלית מתחת לעין, זכר לקטטה אלימה באחד המאסרים המוקדמים שלו.

זיהינו זה את זה!

יללת הסירנה החרידה את המדרחוב השליו של בירת הנגב. הצמדתי את הקוג'אק הכחול (צ'אקאלקה, פנס מהבהב) באמצעות המגנט שבבסיסו לגג הניידת המוסווית. צפרתי לשמול כדי להאיץ בו לזנק פנימה לרכב וזינקתי קדימה בחריקת צמיגים מסחררת, מעלת עשן צהבהב מצחין.

"ניידות 300, מידי! כאן 371, מרדף! מרדף!", קראתי במערכת הקשר בקול ניחר " "דדה" בן דוד נמלט מאיתנו במוסטנג אדומה, כיוון כללי שוק! מידי! מידי!"

לחצתי על דוושת הגז עד תומה. תוך שניות הפכה העיר באר שבע ל"הוליווד של הדרום" המנומנם. שמונה ניידות הצטרפו למרדף המסחרר אחרי השודד המפורסם. רשת הקשר בערה בדיווחים של הניידות הרודפות ובדרישה לפרוס חסימות ולפתוח "שפיצים", שרשרת דוקרנים לפיצוץ צמיגי המוסטנג הנמלטת, אך למגינת ליבנו, "דדה" המיומן הצליח להימלט מאתנו, שוב!

***

חזרנו למשרד מתוסכלים, לרשום דוחות פעולה. נזכרנו שלא הספקנו אפילו לטעום מהסנדוויצ'ים שלנו. לעסנו אותם בדממה.

"371 כאן 37, נקוב?" קצין הבילוש חיפש אותנו בגל.

"אנחנו במשרד, רושמים ת'דוחות על האירוע", השבתי בקול לאה ומרוקן.

"תגיעו למיון "סורוקה", הובא אדם פצוע מהתהפכות עצמית בדרך לקיבוץ חצרים. תבדקו מי "הרבן" (הדמות) ותעדכנו אותי", הורה לנו קצין הבילוש.

בבית החולים גילינו כי הפצוע היה "דדה", אשר אמנם חמק מהשוטרים, אבל איבד שליטה על רכבו, התהפך לתעלה בצד הדרך ונפגע בגפיו ובראשו. הוא הוכנס לניתוח חירום וכעבור תקופת אשפוז ממושכת, הועבר לשיקום בבית לוינשטיין.

כעבור מספר חודשים חזר "דדה" לבאר שבע, אבל שונה לחלוטין. גופו אומנם השתקם, אבל הראש נדפק. הוא איבד את זכרונו. "דדה" בן-דוד, מפצח הכספות הגדול, שכח הכול!

בעזרת טיפול פרטני וצמוד, למד אט אט הכול בחזרה. לדבר, לכתוב ולקרוא מחדש, להכיר מספרים ופעולות חשבון, אבל כל עברו נמחק מזיכרונו, כולל הזיכרון החשוב מכולם, הזיכרון הגורלי: היכן הטמין את האוצר הגדול?

עד עצם היום הזה מחפשים הבאר-שבעים את מקום המסתור של האוצר הנעלם, חופרים פה ושם, אבל מיקומו של השלל הגדול, עדיין לא נתגלה…