מגרש השדים כחול המדים

היה זה בוקר אביבי, שמשי ונעים בבירת הנגב. ניידת הסיור שאותה הובלתי גלשה לה בשכונה הוותיקה והירוקה, לקול ציוץ הציפורים. שותפי למשמרת היה סיסאי, שוטר צעיר, נמרץ, נבון וחייכן, שנולד במטוס שהביא את משפחתו מאתיופיה. תוך כדי הנסיעה, הוציא סיסאי מתיקו שקית ניילון כחולה, הניח אותה ביני ובינו, פתח אותה ואמר:"תפאדל סרפיקו היקר, תתכבד בבקשה." היה זה שבוע פורים,  ובשקית היה לקט של חטיפים, ממתקים ומאפים שנאספו ממשלוחי מנות.

נטלתי אוזן המן, פריכה וטעימה. לפתע, קרא מכשיר הקשר: "ניידות 300, מי פנוי לקבל אירוע ברחוב שח"ל 37?"

בקשר השתררה דממה. כל שוטרי הסיור העיר הכירו היטב את הכתובת הזו, ואת מי שגרה בה: סעדה קרוואני, הסבתא התימניה החביבה, שהטריפה את תחנת המשטרה. בשנה האחרונה, אולי בעקבות פטירתו של בעלה האהוב, עמו חיה 72 שנה, התחילה הגברת קרוואני להתקשר למשטרה ולדווח כי היא שומעת בביתה קולות ורואה שדים ורוחות.

המוקדן בתחנה לא ויתר: "קדימה ניידות, מי לוקח את האירוע של בית השדים?"

השתיקה הייתה מעיקה, אך מובנת. לשוטרים האומללים כבר לא היה כוח ולהתעסק  עם יצירי הדמיון של סעדה קרוואני. תנו להם אירועים של קטטות, התפרצויות, או סכסוכי שכנים, והם מטפלים בהם בקלות ועל הצד הטוב ביותר. אבל עם קשישה שרואה שדים, לא היה לאף אחד כוח להתעסק.

הבנתי שזה הזמן לגאול את הסיירים מייסוריהם. נטלתי את מכשיר הקשר: "300, כאן 343. עלי! אני אטפל באירוע, והפעם אני אסגור אותו לנצח. אנחנו בדרך לשם!"

סיסאי הסתכל עלי בעיניים תמהות. "באמת, סרפיקו? אשכרה, אתה לא מסתלבט?" שאל בחוסר אמון גלוי. "אנחנו באמת הולכים לטפל באירוע הזה רבע שעה לפני ארוחת הצהריים? לא חראם על המרק החם בחדר האוכל?"

חייכתי לעברו, קרצתי בשובבות ואמרתי: "סיסאי, אחי הצעיר והאהוב! תרשום לך ביומן את התאריך של היום, שבו אתה ואני ניכנס להיכל התהילה של שוטרי  הסיור בבאר שבע. אנחנו נחסל באלגנט ובקלאסה את אחד מהאירועים המעיקים ביותר בעשור האחרון!"

סיסאי פלבל בעיניו, עדיין מתקשה להאמין שמרצוני הטוב והחופשי התנדבתי לטפל באירוע הכי  לא רצוי בתחנה.

"רגע, לאן אתה נוסע?" התעשת לפתע. "זה לא הכיוון!"

"זה בסדר!" הרגעתיו. "עצירה קצרה בדרך, כדי להצטייד בכמה אביזרים שיסייעו לטיפול באירוע."

עצרתי את הניידת ליד ביתי. נכנסתי פנימה וארזתי בשקית ניילון גדולה ממבחר התחפושות לפורים: מסיכת קוף שעירה, גלימת מרדכי היהודי תכולה ברקמת זהב, כתר אסתר המלכה מוזהב, פאה נוכרית אדומה מחרידה, רעשן עץ מנגן ומאיר וזיקוקי יומולדת. חזרתי לניידת ונסענו לביתה של סעדה. כשהגענו, אמרתי לשותפי: "עכשיו רד,כנס פנימה בזמן שאני מתארגן ומתחפש ותאמר למסעדה הזקנה  שהבאת לה, במיוחד מתימן, מגרש שדים אמיתי!"

הוא הביט בי בחוסר אמון.

"רד, רד, קדימה!"  האצתי בו ,תוך שאני עוטה על פני את מסיכת הקוף.

***

מחזה כזה מוזר לא ראה רחוב שח"ל בבאר שבע מימיו: מניידת משטרה יצא יצור מוזר, לבוש ב"אאוטפיט" מהגיהנום, אוחז זיקוק דולק בכל יד וממלמל ג'יבריש חסר פשר. היצור היה, כמובן,עבדכם הנאמן… ניגשתי אל הקיר, ממנו טענה סעדה שהשדים מטרידים אותה, ופצחתי בריקוד, שכלל את הצעד תימני המסורתי עם נפנופי ידיים. באמצעות זיקוקי יום ההולדת שבידי, ציירתי עיגולי עשן וניצוצות מול הקיר, תוך שהגברתי את המלל חסר-הפשר, שבקע מגרוני.

כשהזיקוקים כבו עצרתי בבת אחת את הריקוד ולחשתי כמה מנטרות קדושות (אותן המצאתי בו-במקום) במבירות וברצף. הבטתי על סיסאי ואמרתי לו: "אג'ו! אג'ו! קאל מניסטה קאל!" תוך שאני מחווה בידי לכיוון סעדה הזקנה, שהביטה במחזה המוזר בעיניים קרועות לרווחה.

"אג'ו… מה"? מלמל סיסאי בחוסר הבנה.

"אג'ו! אג'ו! פיניטו! ניגמר!!!" חייכתי מיוזע, מתחת למסיכת  הגורילה.

"אה… אג'ו אג'ו…! הבנתי!" חייך סיסאי וענה: "אג'ו  אג'ו אחו  אל שקשוקה!"

הוא פנה לסעדה ההמומה והסביר לה שהסיוט שלה ניגמר. מגרש השדים, שהביא במיוחד, ביצע את תפקידו והאורחים הלא-קרואים לא יציקו לה יותר. נהרה עלתה על פניה היפות של הקשישה התימנייה החביבה,עיניה הכחולות צחקו והיא  החלה לברך אותנו בתימנית בכל הברכות שבעולם.

***

"אחחחח… זה היה טוב!" אמר סיסאי , תוך שהוא מתמתח לאחור על הכיסא, במטבחון הקטן של סעדה קראווני. " מרק עלא כיף כיפאק!"

סעדה טובת הלב ומכירת התודה לא נתנה לנו לעזוב לפני שהסכמנו לשבת וללגום מהמרק התימני המשובח, שהכינה באותו הבוקר. הוספתי למרק שלי חילבה, סחוג ולימון והתענגתי, זה היה כל כך טעים.

כשעמדנו בדלת וניפרדנו מסעדה החביבה היא חיבקה ונישקה אותנו בחום ודחפה לנו ליד שקית ניילון ובה פיתות טריות, שאפתה בטאבון שבחצר, וגם שתי צינצנות קטנות, ובהן סחוג וחילבה מעשי ידיה.

והשדים? הם מעולם לא שבו לביתה הקטן והחמים של הגברת קראווני, בזכות אותו מגרש שדים כחול-המדים.