תכלת

בכל משמרת מוציא רכז הסיור בתחנה את ניידות ה"ברזל", אלה המחוייבות על פי הנחיות אגף המבצעים. בלילות בהם מצבת כח האדם בתחנות מאפשרת זאת יוצאת ניידת נוספת, ניידת הבט"ש (ביטחון שוטף). תפקיד הניידת הוא להיות בהאזנה אך לא לקבל קריאות שיגרה, אלא סיורים יזומים  בנקודות בעייתיות ומתן מענה באירועים דחופים מאוד.

באחד מלילות שישי תגברתי בתחנת לב תל-אביב והוצבתי בניידת בט"ש, שני שוטרים ושוטרת. נסענו ברכב בילוש לבן ללא סימני זיהוי משטרתיים, עם צ'קלקה כחולה הנצמדת באמצעות מגנט.

הרגשתי כתייר בארץ זרה…  הפסיפס האנושי הנפרס בפניך כמעט אינסופי, מגדלי פאר הכוללים בריכת שחייה בלובי ומאבטח בכניסה ובמרחק של עשרות מטרים משם הומלסים ומוכי גורל ישנים בצידי הכביש ומכוסים בקרטון, זוגות מטיילים בשדרת עצי השיקמה ומסיבות המוניות עם מזיקה רועשת, אדי אלכוהול ועשן של ריח לא ברור (ברור מאוד למבינים…). סיור קצר של כ – 30 דקות וחלפת על כל שלל האירועים והסצנות שיש לעיר תל אביב להציע, וזה הרבה מאוד.

קריאת המוקדנית בקשר הגיעה קרוב לחצות הלילה: "תחנות אביב, מודיע על קטטה במועדון ברח' קרליבך חשש לחיי אדם". לגמרי במקרה בדיוק חלפנו על פני רחוב מקביל במרחק שתי דקות משם, "אביב כאן 536 קבלי מקום (הגעה). שימי עליי את האירוע". במלים פשוטות: פניה למוקד בהודעה ושאני כבר במקום והאירוע בטיפולי.

היה זה אחד המועדונים הגדולים באזור. כשהגענו למקום ציפינו למצוא המולה אך להפתעתנו הכל היה נראה רגיל לחלוטין. המון צעירים וצעירות גדשו את המועדון ואת הרחבה שמחוצה לו, זוגות, חבורות ובודדים נראו מסביב לא היה שום סימן לקטטה שהתרחשה במקום.

המחשבה הראשונה היא קריאת שווא. לא חסרים משועממים שאוהבים להטריד ניידות משטרה ולראות איך ניידות רודפות אחרי הרוח בתגובה לקריאה שהם פתחו.

סריקה במקום, נסיעה איטית ומבט בוחן רגע לפני שעוזבים את המקום בהודעת "לא אותר" ופתאום אנחנו קולטים בזווית העין די סמוך לכניסה נערה בוכה. במבט נוסף היא נראית מעט נסערת. מסביבה עוד שני נערים ונערה הם מביטים בנו, מפגש מבטים שנדמה כנצח… זהו, יש אירוע. אנחנו  עוצרים את הניידת ופוסעים לכיוון.

"שלום חברה, מה קורה?"

"הכל בסדר", הם אומרים, "היא קצת מתרגשת היא תהיה בסדר".

אנחנו פונים אליה: "את התקשרת למשטרה? מישהו פגע בך? "

"לא", היא אומרת, "לא בי, הייתה פה מישהי… היא לא בסדר… יקרה לה משהו .."

בשלב הזה החברים מנסים להתערב: "הכל בסדר, זה לא ענייננו, אל תתערבי"

בשלב הזה אני מבקש מכל החברים להתרחק וכשהם מתרחקים לפינה אחרת אני פונה אליה: "או קיי ספרי הכל מהתחלה"

"לפני כחצי שעה הגיעה מישהי צעירה לרחבת הריקודים, היא לא בסדר… מישהו יפגע בה".

"ואיפה היא עכשיו?" אני שואל.

"לא יודעת היא יצאה עם כמה אנשים החוצה. לכו תחפשו אותה, בבקשה… " כמעט מתחננת.

מה עושים עכשיו? ממש לחפש מחט בערמת שחת.

לפתע ניגש אלינו אחד מהחברה הצעירים.

"אתם מחפשים את הבחורה שהייתה פה? בואו" הוא אומר נחרצות, "אני יודע איפה היא".

הוא מוביל אותנו בהליכה מהירה לעבר אחת מחצרות הבתים בקרבת מקום.

"כאן!" הוא מצביע לעבר החצר חשוכה.

אנחנו נכנסים לחצר, מדליקים פנס ולפתע, מאחת הפינות מגיח לפתע צעיר נוסף.

"רק ניסיתי לעזור" הוא מסביר מבלי שנשאל.

בפינה ממנה הגיח הבחור אנחנו מזהים בחורה צעירה ויפה בשמלת מסיבות קצרה בשנות העשרים לחייה. היא מסיתה את פניה מאור אלומת הפנס המסנוורת.

אנחנו מכבים את הפנס ומתקרבים, מנסים להתרגל לחשכה.

"לילה טוב", אנחנו מברכים אותה.

"אף אחד לא רצה לרקוד איתי"

אנחנו שומעים אותה עונה, קולה שברירי. לא צריך להיות פסיכולוג בכדי להבין שמשהו עובר עליה מבחינה רגשית. היא ישובה על רצפת החצר, מכונסת בעיניים בוהות, מתקשות להתרכז.

שיחה קצרה מבהירה את מה שקרה. קולה שברירי וסדוק, תשובותיה מבולבלות, היא באה למועדון לבדה מנסה למצא חברה, פניותיה לסובבים ישירות, כמעט בוטות ויחד עם זאת משדרות מצוקה וחוסר אונים. טרף קל, כמעט מזמין. למזלה הרב היא לא נפגעה. פגשה באנשים הנכונים, אחת במיוחד שאפילו הזעיקה אותנו.

"בואי" אני אומר לה, "ניקח אותך הביתה".

"אני לא יכולה לצאת איתכם.. איזה בושות.. יראו אותי יוצאת מפה עם שוטרים …"

"תשמעי מה נעשה", אני משיב, "אנחנו השוטרים נצא ראשונים נגיע לרכב ונסיר את הצ'קלקה  את והשוטרת תצאו מפה חבוקות כחברות בעוד חמש דקות".

היא מסכימה…

אנחנו יוצאים. מגיעים לרכב הלבן, מסירים כל זכר לרכב משטרתי, מחליפים את המספרים האדומים ומסירים את האור הכחול המהבהב, הצ'קלקה. עכשיו זה רכב טיוטה אזרחי לחלוטין, נכנסים נוסעים כמה מטרים עוצרים וממתינים.

כעבור חמש דקות היא יוצאת עם השוטרת הן משוחחות ונראות כחברות ותיקות. חולפות על פני הצעירים במקום, פה ושם נזרקים מבטים, שום דבר שלא יישכח בחלוף חמש דקות…

נכנסים לרכב הלבן, ונוסעים. היא מכווינה אותנו לדירתה. בדרך תספר בקול חלוש על כך שעזבה את בית הוריה לפני זמן קצר והגיעה לתל אביב. אביה יועץ בכיר במשרד ממשלתי, משפחה נורמטיבית ברמה סוציואקונומית גבוהה.

כולם שם מן הסתם ישנים עכשיו בשלווה, אין להם מושג מה עבר עליה בשעות האחרונות…

מגיעים. היא יורדת מהרכב. "תודה", היא אומרת בקול חלש, מבוישת מהסיטואציה. השוטרת שלידי יורדת איתה, הן משוחחות מספר דקות ונפרדות בחיבוק.

אנחנו ממשיכים בנסיעה כולנו שותקים כל אחד מסתגר במחשבותיו. כל אחד מאיתנו קיבל איזושהי פרופורציה לחיים בערב הזה ולמד שיעור גדול לחיים, מבחורה אחת, ושמה תכלת.