
בית מורשת משטרת ישראל
היה זה יום קיץ חמסיני וטיפוסי בבירת הנגב. חום יולי-אוגוסט, החופש הגדול בעיצומו ובאר-שבע בוערת. מכונית הבילוש המוסווה, פורד אסקורט אדומה וחבוטה, ששום גנב רכב לא היה מבזבז עליה יריקה, גלשה לאיטה במורד הרחוב בשכונת הווילות המעולפת. מחיתי אגלי זיעה ממצחי, בעוד עיני תרות ובולשות אחר תנועות חשודות.
לפתע פתאום פגו כל העייפות והכבדות. "ניידות 300, מיידי!" הכריז המוקדן בדרמטיות. "קבלו, פורץ ברחוב אצ"ג 13!".
"300, צוות בילוש 371 בדרך!" הכרזתי ולחצתי על דוושת הגז עד סופה. הגלגלים הסתחררו והעלו עשן וריח מצחין של גומי חרוך, המנוע צווח במחאה, והניידת זינקה קדימה, כפנתר המסתער על טרפו. מיקו, שותפי לניידת, שלח יד ללחוץ על כפתור הסירנה המייבבת, אבל עצרתי בעדו: "מיקו, בלי רעש וצלצולים, שלא נבריח בטעות את הפורץ… בשקט, בשכל, ב"שוואיוואיה" (לאט לאט)…"
קרצתי אליו בחיוך והוא הנהן והידק את חגורת הבטיחות. תוך דקותיים וחצי הגענו לרחוב אצ"ג. עצרתי את הניידת, ירדתי וליוויתי את הדלת בסגירתה, נמנע מלעורר רעשים ותשומת לב מיותרים. סימנתי למיקו לעבור עם הניידת לחלק האחורי של הבתים ברחוב אצ"ג, כדי לארוב שם לפורץ במידה ויברח, ובריצה שפופה צמצמתי את המרחק לכיוון בית מספר 13. סקרתי את הווילה המהודרת בקפדנות, אך לא הבחנתי בשום דבר חשוד.
פתחתי את דלת החצר בעדינות, פסעתי פנימה וצעדתי אל חלקה האחורי של הווילה, תוך שאני מתפלל בליבי שלא יפתיע אותי שם איזה כלב רוטוויילר, קצוץ זנב וזועם במיוחד… סרקתי את חלונות הקומה העליונה ופיספסתי את ברווז הצעצוע מגומי צהוב ששכב בתוך הדשא הגבוה, שלא קוצץ וטופל מזה בזמן רב. הברווז הדרוס השמיע במחאה קול געגוע צווחני. הפלטתי לעברו קללה עסיסית ונצמדתי בגבי לקיר הבית, מתפלל שהפורץ לא שמע דבר.
אז נפתח מעלי תריס חלון חדר השינה. ראשו של הפורץ הציץ החוצה, סוקר את הרחוב בדריכות. ניסיתי להיטמע בתוך הקיר וכנראה שהצלחתי, כי הפורץ, שהיה שני מטרים מעלי, לא הבחין בי…
משהרגיש הפורץ בטוח, התיישב על אדן החלון, כשעל גבו תיק כבד עם שלל הפריצה ורגליו משתלשלות למטה. זיהיתי אותו מיד: יעקב בן שושן (שם בדוי), שהיה מוכר בכינוי "קוקו לוקו." קוקו היה פורץ מדופלם ועתיר ניסיון, שעצרתי בעבר לא מעט פעמים. בעקבות המפגש האחרון בינינו, שלח השופט את קוקו "לבלות" שלוש שנים בבית הסוהר.
"אהלן יא קוקו!" – מלמלתי לעצמי. "רק לפני שבועיים השתחררת וכבר חזרת לסורך?"
קוקו סובב עצמו על אדן החלון, אחז בו בידיו והחל לגלוש על הקיר, כשרגליו המפרפרות באוויר מגששות ומחפשות את הסולם, שבעזרתו טיפס לחדר השינה. כיאה לשוטר האמון על מתן שירות לאזרח, קירבתי לו את הסולם. הוא ירד אט אט, שלב אחרי שלב, ידיו אוחזות בחוזקה במוטות הסולם וגבו מתוח לאחור מכובד השלל.
כשהגיע לדשא, סידר את עצמו מעט והסתובב. אז ראה אותי עומד מולו, מחייך בעליצות. "אהלן קוקו, ברוך שובך! אשכרה התגעגענו אליך!" אמרתי לו. אתה כבר מכיר ת'נוהל. אם תוכל בבקשה להושיט ידיים לפנים… אזיקים, אתה יודע…"
בדרך לתחנה דיווחתי למוקד: "300, צוות 371 לתחנה עם הפורץ מאצ"ג!"
בתגובה, נשמעה קריאה מפתיעה ברשת הקשר: "300, כאן צוות בילוש 372. סרפיקו סתם מסתלבט עליך! אנחנו בדרך לתחנה עם הפורץ מאצ"ג!"
כמובן שלא נשארתי חייב: "372, איז'ו, מה הסיפור? רוצה להיות שותף לתפיסה?" אבל איז'ו בשלו, ולא נשמע משועשע כלל: "חאלאס סרפיקו, תפסיק לשגע ת'מוקד! אנחנו בדרך לתחנה עם הפורץ!!"
חילופי הדברים בנינו נמשכו עד שקצין הבילוש התערב. "ניידות כאן 37! למה ועל מה הבלגאן ברשת? מי שתפס את הפורץ, שיגיע אתו למתקן וזהו!"
לא יכולתי להתאפק: "37, אני רציני! הפורץ אצלי ברכב, קשור באזיקים! זה קוקו לוקו, אתה רוצה אפילו לשמוע אותו בגל?" "די, מספיק!," ענה לי הקצין, כשהוא כבר נשמע כועס. "371, 372, תגיעו אלי למשרד שניכם ובלי דיבורים נוספים ברשת. סוף!"
כמה דקות מאוחר יותר, עגנה הניידת הקשישה שלנו בחצר משרד הבילוש. תוך כמה שניות נכנסה למקום גם האסקורט הצהובה של צוות 372 וחנתה לצדנו. שלפתי את קוקו העצור מהניידת והצגתי אותו לצוות 372.
להפתעתי הרבה, הגיח מהניידת שלהם איז'ו, בלש ותיק וראש הצוות כשגם הוא מניח ידו על כתפו של אברם "בלטה" וייס, גם הוא פורץ וותיק ומוכר.
הבטנו אלה באלה במבטים מבולבלים ושואלים, כל צוות עם הפורץ "שלו". איז'ו גירד בפדחתו ותקע בי מבט שואל. דלת המשרד נפתחה ואלי כוכבי, קצין הבילוש, עמד בפתח והביט בנו שוב ושוב כשעיניו נודדות מצוות לצוות וחזור חלילה.
מאוחר יותר, על כוסות קפה שחור וריחני, נפתרה התעלומה.
מסתבר כי בבאר שבע יש 2 רחובות בשם אצ"ג: האחד על שמו של המשורר והסופר אורי צבי גרינברג, והשני על שם אשר צבי גרינברג, "אחד העם," מאבות הציונות המתחדשת. בשניהם, מתעלולי הגורל, היו בעת ובעונה אחת שני פורצים שונים, עסוקים במלאכתם.
אנחנו הגענו לאצ"ג המשורר, איז'ו הגיע לאצ"ג של "אחד העם" ושנינו הבאנו "בינגו"… פניו הזועפות של אלי, קצין הבילוש, התחלפו לחיוך רחב וזורח. לישיבה החודשית הקרובה הוא כבר יכין שתי תעודות הוקרה…
כתובת:
בית מורשת משטרת ישראל,
המכללה הלאומית לשוטרים,
שדרות וירג’יניה 1,
אזור תעשיה בית-שמש מערב.
טלפון:
02-5788263
דוא"ל:
moreshet@police.gov.il
© כל הזכויות שמורות לבית מורשת משטרת ישראל 2019
כתובת:
בית מורשת משטרת ישראל,
המכללה הלאומית לשוטרים,
שדרות וירג’יניה 1,
אזור תעשיה בית-שמש מערב.
טלפון:
02-5788263
דוא"ל:
moreshet@police.gov.il
© כל הזכויות שמורות לבית מורשת משטרת ישראל 2019