השועל הנוצץ

היה זה קיץ חם, חם מאוד. תרתי משמע!

באר שבע בירת הנגב בערה, ולא רק בשל היותה עיר מדברית מוכת חמסינים, או בזכות חום הלב של תושביה…

פורץ מקצועי ומדופלם "שחט" את העיר ללא רחם. פריצה אחר פריצה של חנויות התכשיטים, פיצוח כספות אלגנטי ומקצועי, גריפת תועפות של זהב ואבני חן והעלמות ללא עקבות, משל היה רוח רפאים, הותירו אותנו הבלשים, מתוסכלים ועצבניים.

עבריין זה גרם לנזק רב. ידענו שעלינו לתפוס אותו, מוקדם ככל האפשר. אך למרות זאת, כיבדנו את יכולותיו המקצועיות. בגלל עורמתו, חוכמתו ושליטתו ב"רזי המקצוע," כינינו את הפורץ הזה בשם "השועל הנוצץ."

לילות רבים בילינו במארבים על גגות, בין שיחים, בתוך ארגזי קרטון ואפילו, פעם אחת, בתוך "צפרדע" אשפה ירוק, אותו חלקתי עם חתולי הרחוב, שתומי העין וקטופי האוזן. הם התלוננו על כך שפלשתי לביתם, ואילו אני גערתי בהם, שיחלישו את יללות המחאה.

כל בוקר המתנו בדאגה גלויה ליד מוקד 100, לשמוע אם חטפנו עוד "עקיצה" במהלך הלילה. פניהם העגומות של קציני הבילוש והחקירות העידו כי אנחנו עומדים לעבוד "שילדי," ביטוי משטרתי שמשמעותו עבודה במשמרות כפולות. בסופי שבוע, במקום לברך ב"שבת שלום," אמרנו שלום לשבת…

לי זה לא הפריע. הייתי בלש צעיר, חדור בנחישות וברצון להצליח. הצבתי לעצמי יעד אישי, ללכוד את "השועל הנוצץ," גם אם המשמעות היא לבלות חודש כמו מחוסר-בית, ברחוב ועל גגות.

****

היה זה סופשבוע שליו וארוך, שבת שהצטרפה לראש השנה. במלים אחרות, 72 שעות רצופות, אותן יכול פורץ מקצועי להקדיש לעבודת פיצוח מיוחדת.

ג'אנו אזולוס חייך לעצמו בשביעות רצון. הייתה זו תחילת שנה מוצלחת מאוד עבורו: זה עתה סיים לפצח את הכספת הענקית של "בית הזהב והתכשיט," חנות התכשיטים הגדולה ביותר באזור הדרום, מאשדוד ועד אילת. כמו שאומרים: מכרה זהב אמתי.

לחנות, שנמצאה באזור התעשייה בדרום באר-שבע, נכנס ג'אנו בקלות. למרות שלא היה איש משכיל במיוחד (בלשון המעטה…), הוא לא התקשה לנטרל את האזעקות המשוכללות (לזמנן) שהותקנו במקום. העבודה הקשה מבחינתו הייתה פיצוח הכספת. לשם כך, הביא עמו ציוד רב: בלוני חמצן משופרים, לומים, פטישים כבדים וגם עגלת קניות, להובלת האוצרות לרכבו המסחרי הישן והחבוט.

ג'אנו התנשף בכבדות, חולצתו השחורה, שהבליטה את שריריו ואת זרועותיו האימתניות, הייתה ספוגה בזיעתו. הוא מחה בכף ידו את הזיעה ממצחו וחייך בסיפוק. בלבו גמלה החלטה ספונטאנית: זהו! חלאס! זוהי "המכה" האחרונה שידפוק! הוא צבר די הון כדי לפרוש ולחיות בנוחות כלכלית עד סוף ימיו. אולי, חשב לעצמו, יפתח קיוסק קטן, כדי שלא ישתעמם. חשב – וגיחך…

העבודה המאומצת נתנה את אותותיה. ג'אנו היה צמא, שועל נוצץ וצמא מאוד. הוא פתח את המקרר הקטן שבחנות התכשיטים. המקרר הכיל גביע אשל שפג תוקפו, תפוח נגוס, עגבנייה, שני בצלים ו… בקבוק יין אדום-חום עם כיתוב באותיות קיריליות.

ג'אנו שלף את מכסה השעם בעזרת שיניו, ירק אותו לכיוון הכספת הפרוצה, ולגם "שלוק" אחד ארוך, שרוקן את הבקבוק, המלא-למחצה, לתוך קרביו. חמימות התפשטה מבני מעיו והציפה את גופו. לפתע החל ג'אנו לרעוד, כאילו זרם חשמל בגופו! ראשו הסתחרר, כוכבים צבעוניים ומוזרים ריצדו מול עיניו ואפלה כבדה ושחורה החלה יורדת עליו. הוא ניסה להיאחז בדלת המקרר -אך לשווא…

****

יצחק מרקוביץ', המייסד והבעלים של "בית הזהב והתכשיט", הגיע מוקדם בבוקר לעסק, כהרגלו. למרות שהחנות נפתחה לקהל בשעה תשע בבוקר, היה יצחק מגיע אליה כבר בחמש וחצי, מרתיח מים בקומקום הישן, מכין לו כוס תה, טובל פרוסת חלה בגביע האשל, נוגס בבצל וסועד פת שחרית. אחר כך היה שולף מתחת לדלפק את טליתו הישנה, את התפילין שליוו אותו בתקופת השואה ואת סידור "עץ החיים" ומתפלל שחרית. הוא היה כבר בן תשעים. מזמן כבר פרש לגמלאות והעביר את ניהול העסק לשלושת בניו ולחתנו, אבל תמיד הקפיד להגיע השכם בבוקר ולפקוח עין על העסק. 

אבל הבוקר היה שונה: מבוהל, התקשר למשטרה ודיווח על גופה, שמצא מוטלת במטבחון הקטן של העסק.

הייתי בדרך הביתה אחר עוד ליל סרק, כשקיבלתי את ההודעה מהמוקד. ביצעתי פניית פרסה ודהרתי לאזור התעשייה.

בבית החולים ערכו לג'אנו שטיפת קיבה, שהצילה את חייו. מסתבר שמרקוביץ' הזקן החזיק בבקבוק  היין הישן רעל עכברים, כדי להילחם בנברנים ובעכברים שפקדו את החנות. אבל הפעם הוא לכד חיה אחרת: "שועל" גדול ונוצץ במיוחד!