כסף משמיים!

קוראים יקרים, כמה פעמים נשאתם עיניכם אל השמים והתפללתם שירד עליכם גשם של כסף? פשוט כך, איזו "בוחטה" טובה והגונה שתעזור לכם "ליישר קצת את הגב", תיתן לכם אוויר לנשימה, וגם קצת "פָּאפֶּלים" פנויים לשופינג, בזבוזים ופינוק עצמי…

סבתי החכמה מנוחתה עדן, סבתא מארי, הייתה מרתקת אותי בילדותי עם סיפורי ניסים ונפלאות על צדיקים שמצאו אוצרות, יהלומים ומרגליות ואבנים טובות במקומות משונים. לדוגמה, פעם אחת סיפרה לי סבתא מארי על דייג צדיק ועני, שקנה בפרוטותיו האחרונות דג לכבוד שבת קודש, ובבטנו מצא טבעת יהלום יקרה!
אבל החיים לימדו אותי שהכסף לא צומח על העצים ולא נושר משמיים. להפך, תמיד ידעתי "שבזיעת אפיך תאכל לחם." כמי שגדל בשכונה קשת-יום בבירת הנגב, עבדתי מגיל צעיר: בניקוי מדרגות, טיפוח גינות, סבלות, מכירת אבטיחים, ועוד… עבדתי בכל מה שיכול היה להכניס כמה לירות, כדי שאוכל לצאת עם החבר'ה במוצאי שבת לאכול מנת פלאפל ולשתות בקבוק אורנג'אדה מוגזת (כן, היה פעם משקה כזה…), ללקק גלידה בגביע "סירה", ולקנח במאה גרם גרעינים שחורים. סעודת מלכים!

כשגדלתי קצת והגעתי לגיל 14, התייצבתי עם שתי תמונות פספורט בלשכת העבודה לנוער. במשך ארבע השנים הבאות, עד שהתגייסתי לצה"ל, עבדתי בימי החופש הגדול כעוזר שרברב. במקום לבלות בים או בבריכה, שחיתי בזיעה, בעבודה קשה באתרי בנייה. הצמחתי יבלות בכפות ידי וגווי שח מעומס, אבל חשקתי שיניים כי ידעתי: הכסף לא יורד מהשמיים!
עוד לאותו היום, שבו הוא ירד…

***

"343, כאן 300!" שידר המוקדן במשטרת באר שבע. "תגיע לשכונה ד', מדווחים על צרור גדול וצבעוני של בלונים שנישא ברוח. תבדוק שזה לא "משלוח מיוחד" מהשכנים שמעבר לגדר!"

"300 כאן 343, קיבלנו, בדרך!" נסענו לאט. סרקתי את שמי הנגב התכולים, מחפש את החפץ המרחף בשמים, אך לשווא. בליבי חשבתי שאולי מדובר בטעות: וכי יכולים בלונים לשוט ברוח, מעזה ועד באר שבע?

לפתע פתאום קלטתי אותו: צרור בלונים צבעוניים, ששייט לו בנחת בשמיים והחל לאבד גובה אט אט. בניגוד לאזהרת המוקדן, הבלונים הצבעוניים נראו לי שמחים, ולא כמו מתקן תופת מאיים. 

"יהונתן, לאט לאט!" הכוונתי את שותפי הצעיר, שנהג בניידת המשטרה. "סע לכיוון "איצטרנר" (איצטדיון הכדורגל החדש של באר שבע, על שמו של ראש העיר יעקב טרנר, שזכור לטוב גם מתפקידו כמפקח הכללי של משטרת ישראל), נראה לי שזה נוחת שם!"

יהונתן החייכן הנהן בראשו והיטה את הניידת לכיוון היכל הכדורגל. הוא רכן מעט על ההגה וסרק את השמיים, מחפש את צרור הבלונים, אך אני אמרתי: "יהונתן, אח שלי גיבור! כפרה עליך, אתה תתרכז בנסיעה שלא ניכנס במישהו, ותשאיר לי את החיפוש בשמיים!"

הוא הניד בראשו לחיוב והישיר מבטו אל הכביש. איתרתי שוב את הצרור, שהיה נמוך מאוד ואמרתי ליהונתן: "אחי, תפרסס בכיכר. הבלונים עומדים לרדת באזור בית החולים הפסיכיאטרי או בישיבת בני עקיבא. בוא נתפלל שלא יגיעו לרגר…(שדרת התנועה המרכזית המובילה לכיוון תל אביב…)"

יהונתן ביצע סיבוב פרסה והחל לנסוע מזרחה, לכיוון שדרות יצחק רגר. בשלב מסוים הבחנתי שהצרור נחת באזור הבתים הנמוכים הסמוכים לישיבת בני עקיבא. הוריתי ליהונתן להיכנס לחנייה ולעצור שם, להמתין לי ולהישאר בהאזנה. נטלתי מכשיר קשר נייד ורצתי לכיוון צומת הרחובות רש"י פינת הצדיק מירושלים, הכיוון בו שיערתי שהבלונים נחתו. במקביל, דיווחתי למוקד וביקשתי שישלח ניידות נוספות לאזור, שיסייעו לחפש אחר הבלונים החשודים. כשהגעתי לצומת נעצרתי, התכופפתי כששתי ידי מונחות על ברכי, וניסיתי להסדיר את נשימתי המאומצת.
אחרי שהתאוששתי, הזדקפתי והתחלתי לסרוק את סביבתי. הייתה זו שכונה וותיקה, שרוב אוכלוסייתה מבוגרת. הרחובות היו שקטים, איש כנראה לא הבחין במקום נפילת הבלונים. גירדתי את פדחתי, ותהיתי מה לעשות. החלטתי להיכנס לשכונה ולסרוק את חצרות הבתים. פסעתי על המדרכה, הצמודה לחצרות, ומידי פעם קפצתי במקומי, כדי להציץ מעבר לגדרות או לשיחים גבוהים.

לפתע קלטתי משהו בזווית עיני. הבטתי לכיוון וראיתי קצה-קצהו של בלון אדום מרקד ברוח, נע אנה ואנה מעבר לגדר חיה של אחת החצרות. מיד רצתי לשם: היה זה בית פינתי קטן עם חצר ירוקה ומטופחת. ריח השושנים המרהיבות, שצמחו בגינה, התערבב בריח שיחי תבלין שגדלו לידן. הייתה זו חצר ביתם של זוג קשישים חביבים, מרים וברייתו (שם חיבה לאלברט) חיון.

הגברת מרים חיון עמדה במרכז החצר, בידה האחת משפך להשקיה ובשנייה מזמרה קטנה והביטה בסקרנות בצרור הבלונים, שנחת על שיח הוורדים שלה. כמה מהבלונים התפוצצו מפגיעת קוצי השושנים, וחלקם שכבו רפויים, לאחר שהאוויר דלף מהם.

קראתי לעברה: "גברת, בבקשה להתרחק, זה מסוכן!"
מרים חיון הסתובבה והביטה בי במבט שואל. סימנתי לה בידי לגשת לאחור והתקרבתי בזהירות לעבר צרור הבלונים. מבט קצר אישר את הרושם הראשוני שלי: אלה לא היו בלוני תופת. היה שם בלון אדום וגדול בצורת לב עם הכיתוב, באנגלית ובעברית, "אני אוהב אותך" ולידו בלון גדול נוסף, בצבע כחול עם עיטורים לבנים, שהכיל בתוכו… ניירות שונים. כל אחד מהבלונים היה קשור בחוט נפרד וכולם קובצו ונקשרו בתחתיתם לצרור אחד גדול. באזור הקשר היה מחובר בריסטול צבעוני ועליו הכיתוב:" לג'קי באהבה! מזל טוב ליום הולדתך ה-40! אוהבים, החברים!"

נפל לי האסימון! הבנתי…

לא היה מדובר במטען חבלה מרחף אלא בצרור בלוני יום הולדת מלאים בהליום, שהוכן לכבוד חתן השמחה, ג'קי, על ידי חבריו. ככל הנראה, הצרור נשמט מידי מי שאחז בו, ובזכות ההליום הקל, נסק מעלה מעלה, פרח וברח מחתן השמחה המאוכזב, ונחת בחצרם של זוג הקשישים החביב. כשהתקרבתי ובחנתי בקפידה את הניירות המוזרים, שהיו בתוך הבלון הכחול הענק, נפלטה מפי קריאת הפתעה, משולבת בכאב לב!

אלה לא היו סתם ניירות, אלא….שטרות כסף, מתנת יום הולדת משמחת לג'קי מחבריו. היו שם בדיוק 10,280 שקלים, טבין ותקילין. ספרתי! אך אויה, הם חלפו ופרחו עם הרוח… נקל לתאר את שברון הלב של אותו ג'קי אלמוני ושל חבריו מאי שם: שדרות? אופקים? נתיבות? באר שבע?

***
שישה חודשים לאחר מכן נקשתי על דלת ביתם של מרים וברייתו חיון. בני הזוג קיבלו את פני בשמחה. ישבנו בסלון הקטן והחמים ומרים הגישה תה חם ומתוק עם נענע ועוגיות "קאעק" טוניסאיות טעימות, מעשי ידיה. בני הזוג תקעו בי מבט שואל. שלפתי מתיקי מעטפה משטרתית ירוקה והגשתי להם אותה בחיוך, תוך שאני מברכם: מברוכּ! זה שלכם! מזל טוב, תהנו!"

הזוג הסתכל בי מבולבל. ברייתו פתח את המעטפה, הציץ פנימה, והרים את עיניו, כשגבותיו מתרוממות בפליאה. חייכתי אליהם ואמרתי: "הקדוש ברוך הוא שלח לכם מתנה משמים! לפני חצי שנה נפלו הבלונים עם הכסף בגינה שלכם. שמרנו אותו בכספת של התחנה, אבל אף אחד לא בא וטען שזו האבדה שלו. עכשיו על פי החוק, הכסף הזה שייך לכם!"

"אתה בטוח, יא ואלדי (בני)?" שאלה מרים חיון בהיסוס.

הנהנתי בראשי במרץ:" כן, כן! הכול בסדר! ככה זה בחוק! אם לא באו לבקש אחרי חצי שנה, המציאה שלכם. לא סתם נפל דווקא בגינה שלכם, אתם אנשים טובים ומגיע לכם!"

"קולולולולו! קולולולולו!" פתחה מרים חיון בצהלולים עליזים " ישתבח הבורא! בדיוק בזמן! מה רבו מעשיך השם, כולם בחוכמה עשית!" היא נשקה לי בחום על לחיי ועל ראשי ובירכה בטוניסאית עסיסית את משטרת ישראל ושוטריה. היא סיפרה, כי נכדתה האהובה מתחתנת בשבוע הבא וכי חששה שלא יוכלו להעניק לה מתנת נישואין ראויה. עכשיו, עם הכסף שירד עליהם משמים, יוכלו לשמח אותה כפי שחפצו.

יצאתי מביתם שמח! נו, כנראה שלפעמים, הכסף כן יורד מהשמים…