פורץ על חם? על האש!

תשאלו כל שוטר, מהו הרגע המרגש ביותר שהוא חווה במסגרת עבודתו, הרי שהתשובה הראשונה תהיה, ככל הנראה: הצלת חיי אדם, איתור והשבת נעדר, במיוחד אם מדובר בנעדרים בסיכון (ילדים, קשישים, חולים וכו').

מיד לאחר מכן, תבוא ההתרגשות של תפיסת עבריין "על חם", ממש בעת בצעו את פשעו ורוע מעשי ידיו. התפיסה "על חם", מעבר לקטיעת העבירה בעודה באיבה והפסקת המשך גרימת הנזק, יש בה ערך ראייתי גדול, כי במקרה כזה, קשה לעבריין להתכחש לעבירה, והוא לרוב מודה בחקירתו, בתסכול לא מבוטל, על מעלליו.

משמרת לילה. עוד מעט חצות, רעב אחז במפקד צוות הניידת. "אני גווע", הכריז באוזני מפקד הניידת. "חייב לאכול משהו דחוף, אחרת אני מתעלף! בא לי איזה שווארמה טובה ועסיסית, כזאת עם עמבה והרבה חריף". הנהנתי בראשי בהבנה ובהסכמה, גם אצלי התחילה הבטן לקרקר ולשלוח איתותים. פרדי, ראש הצוות היפנה את חרטום הניידת צפונה, למרכז "אורן" בצפונה של בירת הנגב, מקום בו מרוכזות סטקיות ומזללות לרוב. עצרנו מול "סטקיית אבוגזיר" – הגדולה והמפורסמת בבשריה הטובים והעסיסיים, ברוחב הלב של עובדיה במילוי הבאגטים והלאפות, ובמגוון הסלטים המזרחיים הטעימים. המקום היה "מפוצץ" ועמוס בקונים, למרות השעה המאוחרת.

"שו? חיי'ר אינשאללה! מה קרה? מלחמה?!?"- שאלתי בהפתעה את פרדי. הוא העיף בי מבט, חזר והפנה מבטו לעבר הסטקייה ההומה וענה: "סילבסטר… אנשים חוגגים ונהיו רעבים. רוצה לחכות או שנחפש מקום אחר?". בסוף נאלצנו לוותר בשיברון לב גלוי והסתפקנו בלחמנייה ושוקו שרכשנו במאפייה בעיר העתיקה. פרדי היה עצוב. "אל תדאג", ניסיתי לנחם אותו. "בעזרת השם, משמרת לילה הבאה, שווארמה "על האש" וקולה, אצל אבוגזיר – עליי". הוא הנהן בראשו והמשיך לכרסם את הלחמנייה במבט נוגה. אותה עת לא ידענו שעוד נחזור באותו לילה ל"סטקיית אבוגזיר"…

02:30 בלילה, הצצתי בשעוני והחנקתי פיהוק, נותרו עוד ארבע שעות ומחצה עד סיום המשמרת. לפתע קרעה את דממת הלילה קריאתו הדרמטית של המוקדן: "ניידות 300 מיידי! אזעקה פועלת ב"סטקיית אבוגזיר" במרכז אורן. חשד לפורצים." היינו די קרובים למקום. פרדי הפנה את הניידת צפונה ואני נטלתי את מכשיר הקשר והכרזתי: "ניידות 300 כאן 343, אנחנו עוד דקה במקום. צמצמו לכיוון בשקט, בלי סירנות ובלי קוג'אקים (צ'קאלקה, פנסים מהבהבים כחולים), בואו לא נפחיד ונבריח איש…".

פרדי בלם את הניידת אט אט כמה עשרות מטרים מהסטקייה, שהאזעקה שלה ייבבה בקולי קולות, נטלתי את הפנס רב-העוצמה ומכשיר הקשר הנישא ורצתי לחלק האחורי של הסטקייה. פרדי ירד גם הוא והחל להתקרב אט אט לחזית המסעדה, כשהא נצמד לשאר החנויות שבמרכז. חתול רחוב קצוץ זנב הביט בי במבט שואל כשהתחלתי לפסוע אט-אט אל פתח היציאה האחורי של הסטקייה. הארתי בפנסי על מנעולי הדלת והאשנבים, אך לא גיליתי שום דבר חשוד: המנעולים היו שלמים, ולא הבחנתי בסימני פריצה. דיווחתי בקשר לפרדי והוא ענה לי שגם מקדימה הכול נראה כשורה, אבל האזעקה הנפחית לא הפסיקה לייל בצווחות מחרישות אוזניים.

דקות ספורות לאחר מכן הגיע גם בעל הסטקייה, שמערכת האזעקה שלחה אליו איתות לטלפון שבביתו. לבקשתנו הוא פתח את המסעדה והחלנו בסריקה קפדנית, מאחורי הדלפק, מתחת לשולחנות, במחסן, בשירותים. אני נכנסתי אפילו לבדוק בתוך מקרר הבשרים הענק, יצאתי כשגלידי קרח על גבותיי וריסי, אך לא מצאנו שום פורץ. "טוב, יאללה, סרפיקו, בוא, הולכים" אמר לי פרדי, אבל לא מיהרתי להיענות, היה לי איזה "מום" (תחושה עזה, הרגשה חזקה מאוד) שיש במקום פורץ שמסתתר היטב, ולא התכוונתי לתת לו לצאת "חלק"! פעמיים באותו לילה להגיע לסטקייה ולצאת עם בטן מקרקרת זה כבר יותר מידי, אז לא יתכן שגם נפספס פורץ…!

"דקה", עניתי לו, "אני עושה סיבוב אחרון ואז נסגור את האירוע". פרדי ובעל הסטקייה יצאו ופנו לניידת כדי לגבות עדות קצרה, ואני נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי שוב בסריקה דקדקנית, מאיר ב"מגהלייט" (פנס משטרתי חזק) כל פינה וכוך, מחפש סימן. לפתע שמעתי קול יללה מוזר. חשבתי שהחתול קצוץ הזנב מהחצר האחורית ניסה לנצל את ההזדמנות, ונכנס כדי לנשנש משהו, אבל לא… קול היללה התחזק ונלוותה אליו נאקה קורעת לב ורעש מתכתי, כאילו מישהו מכה על פח. הרעשים המוזרים הגיעו מלמעלה, מהתקרה. שלחתי אלומת אור לתקרה האקוסטית, אך לא הבחנתי ולא שמעתי דבר.

הקולות חזרו והתחזקו, והם הגיעו מכיוון דלפק ההגשה.  נכנסתי לשם בזהירות, ואז שמעתי שוב, וחזק יותר את הקולות, הם הגיעו מהאסכלה (גריל, מנגל) הענקית שבה צלו את הבשר, או ליתר דיוק מעליה. הכנסתי ראשי בזהירות מעל לגריל שעדיין שידר גלי חום, סובבתי את ראשי והצצתי למעלה, לתוך ארובת הנירוסטה הענקית, שדרכה נפלט עשן הבשר הניצלה, עשן ש"מג'נן" (משגע) בריחו הטוב את כל השכונה, ושם ראיתי אותו, את הפורץ השלומיאל, שסבר בליבו כי ימצא בקופה כסף רב, ריווחי ליל הסילבסטר, וניסה לחדור למסעדה דרך הארובה שבגג. כנראה שהפורץ האומלל לא לקח בחשבון שגם הוא "טחן" כמה שווארמות טובות בתקופה האחרונה בסטקייה, ונתקע בתנוחת עובר כואבת בתוך הארובה…

"מי זה?" שאלתי אותו והוא השיב בקול בוכים: "זה אני, "פליקו". כפרה עליך, אח שלי, תוציא אותי מפה, אני מת."   "פליקו". פליקס אבוג'דיד (שם בדוי) המכונה "פליקו", עבריין צעצוע ופורץ רקק. עצרתי אותו בעבר מספר פעמים. הלך הפעם על גדול, אך לצערו, הוא היה "גדול" על המשימה, תרתי משמע, ופשוט…נתקע בה! הוא נאנק ובכה מכאב, מצד אחד המחזה הגרוטסקי שעשע אותי, מצד שני, מכאוביו וייסוריו נגעו לליבי, ורציתי באמת להקל עליו. "פליקו", אל תדאג, אתה תהיה בסדר", הרגעתי אותו. "זה סרפיקו, הזמנתי כיבוי אש, ומייד נוציא אותך בריא ושלם, אולי "קצת צלוי"…", פה כבר לא יכולתי להתאפק ופרץ צחוק יצא מפי. הוא הודה לי בחום "תודה סרפיקו, כפרה עליך, תודה, תזרז אותם בבקשה, למה אני גמור…"

  *************************************************

לפני שהכנסנו אותו לתא המעצר,  לקחנו את "פליקו" אסיר-התודה לסדנא המשטרתית, לעמדת שטיפת הניידות, ולבקשתו אפשרנו לו להתיז על עצמו "ימבה" (הרבה, המון), מים בזרם חזק, להסיר מעליו את תועפות השמן והגריז שדבקו בו בארובת הסטקייה… וכך כשהוא רחוץ ונקי, הלבשנו אותו בבגדים נקיים שאלתרנו, ושלחנו אותו, כשהוא מודה ומברך על חילוצו, לנוח ולהתאושש בבית-המעצר נגב.

05:25, השחר כבר הפציע, שולח קרני אור ראשונות, מחממות, מנחמות על בירת הנגב. ישבתי בחדר הסיירים עם כוס קפה חם ומהביל שהכין פרדי, הוצאתי מתיקי את שקיות עוגיות "הקעאק" הטעימות והמפורסמות שהכינה אימי היקרה, והתחלתי לרשום  את דו"ח הפעולה על האירוע המוזר בסטקייה. לא יכולתי להתאפק וכתבי בראש דו"ח הפעולה, "מעצר פורץ "על האש". ידעתי שהרמ"ס (ראש משרד הסיור), שיקרא בבוקר את הדו"ח כדי לסווג אותו, שוב ירטון מתחת לשפמו: "עוד פעם סרפיקו "המשורר" הזה, עם הכתיבה היצירתית שלו…", אבל היי, הפעם זה היה פשוט תיאור עובדתי של המציאות, לא ככה? ואפילו התאפקתי ולא דחפתי לדו"ח משחק מילים שעמד על קצה עטי, על "תנועת האסכלה" (ה'מנגלייה') וההשכלה. חוץ מזה, אני אהיה כבר עמוק בשנת "בין המשמרות" שלי….