בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

בדרך לגירושין, עוצרים במשטרה

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

אני בטוח שאתם מכירים את הסרט הקומי “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס”, שיצא לאקרנים בשנת 2009. בסרט, חבורת רווקים הוללים מלווים את חברם לחופתו, כשבדרך הם עוצרים בלאס ווגאס, עיר ההימורים והחטאים, שם הם זוכים לשלל חוויות מוזרות ומצחיקות (לפחות עבור הקהל).

תשאלו, מה הקשר בין הוליווד לביני? ובכן, כשהייתי שוטר צעיר חוויתי “סרט” דומה, מוזר גם הוא, שלשמחתי נגמר בסוף טוב…  

*****

סוף שהות השבעים של המאה הקודמת. הייתי שוטר צעיר יחסית, מיד לאחר סיום הקורס הבסיסי בבית הספר הארצי לשוטרים בשפרעם. באותה העת היה נהוג לספח את בוגרי הקורס ליחידת משטרה מסוימת, לפני שהם חוזרים ליחידותיהם. הסיפוח נועד לאפשר לשוטרים החדשים לרכוש ניסיון מעשי בעבודת השטח, להיחשף לאופן העבודה ביחידה אחרת, וגם כדי לסייע לשוטרים המקומיים בעבודתם.

מחלקתי סופחה למשטרת נתניה. אחרי שבוע עם יחידת הבילוש, עברתי להתנסות ביחידת הסיור שבתחנה. התייצבתי למשמרת הבוקר בשעה שש ורבע, והמתנתי להגעתם של ראש המשמרת ושאר השוטרים, לתדרוך וחלוקת משימות. ראש המשמרת, רס”ר ותיק, סקר בפנינו את מצב הפשיעה בעיר, עמד על דגשים והתראות ביטחוניות, חילק את השוטרים לצוותים ומשימות, ומסר להם מברקים לביצוע, נעדרים לאיתור, דרושים למעצר, וכיוצא באלה.

להפתעתי, לא שובצתי לאף משימה. השוטרים האחרים יצאו לבזה אחר זה ואני נותרתי אחרון בחדר התדריכים. תליתי בראש המשמרת מבט שואל והוא אמר לי: “שוטר צעיר, אתה מתייצב עכשיו בפני הרמ”ס (ראש משרד הסיור), יש לו משימה מיוחדת בשבילך!”

ניגשתי למשרדו של הרמ”ס, תוהה איזו משימה יכולה להיות לו בשבילי, שוטר טירון וזר בתחנתו? נקשתי על הדלת החצי פתוחה, פסעתי פנימה והצדעתי לקצין המשטרה, שישב מאחורי שולחן כבד. זה הרים את עיניו מהמסמכים, שהיו פרוסים על שולחנו והביט בי בתימהון קל. מיהרתי להבהיר: “אדוני, אני חסון, ממחלקת התגבור. ראש המשמרת שלח אותי אליך. אמר שיש לך איזו משימה בשבילי?”

“כן, כן, תיכנס ששון,” הורה לי כשהוא מסמן לי בידו להתקרב.

“חסון, אדוני, חסון,” תיקנתי בנימוס.

“אה? מה זה?” שאל, מבולבל.

“השם שלי, אדוני, חסון, לא ששון…” השבתי כשאני מגביר מעט את קולי.

“חסון!  חסון!!! בסדר יא חסון…” השיב הרמ”ס. “בוא איתי!”

הוא הוביל אותי לכיוון יומן התחנה, הצביע על דלת הפלדה שמאחוריו ואמר: “יש פה עצור על הוצל”פ (הוצאה לפועל, אי-תשלום חובות) שצריך להתגרש. היום! אני צריך שתיקח אותו לבית הדין הרבני, שיתגרש צ’יק-צ’אק, ואחר כך תחזיר אותו למעצר.”

הופתעתי! לא רגיל שמטילים משימה ייחודית שכזו על שוטר שאינו מקומי, אך הייתי נכון לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. ביקשתי מהיומנאי שיחתים אותי על מכשיר קשר נישא וזוג אזיקים, אך הרמ”ס עצר אותי. “אה… לא צריך אזיקים… זה לא עבריין!” אמר לי. “הוא עצור הוצל”פ, אדם רגיל עם קצת חובות, לא צריך לכבול אותו.” הקצין הוסיף: “גם מכשיר קשר לא תצטרך,” הוסיף. “ממילא, אם תקרא לנו באמצעותו מתל-אביב, לא נקלוט אותך פה, בנתניה!”

תל אביב..? שו תל-אביב?” שאלתי בפליאה. “חשבתי שאמרת שאני צריך לקחת אותו לרבנות, להתגרש?”

“נכון!” השיב הרמ”ס בטבעיות, “הוא צריך להתגרש ברבנות הראשית ב…תל אביב!”

קימטתי את מצחי וזקפתי גבותיי. שמעתי נכון? תל אביב? הקצין הזה באמת מתכוון שאסע עם העצור להתגרש בתל-אביב?

הרמ”ס הורה ליומנאי להוציא את העצור, יעקב כהן (שם בדוי, כמובן) מחדר המעצר, הפקיד בידי מעטפה משטרתית חומה ואמר לי: “אלה המסמכים של יעקב בקשר לגירושין, תחזיר לי אותם כשתחזרו. יאללה, שיהיה לכם בהצלחה!”

היומנאי שלף מהמגירה צרור מפתחות פלדה ענקיים ופתח את דלת תא המעצר בקול שקשוק מתכתי. מהתא יצא איש כבן 55, לבוש בבגדים פשוטים, אך נקיים ומסודרים ולראשו כיפה סרוגה, לבנה. ברכתי את העצור בברכת בוקר טוב והוא השיב לי במנוד ראש.

היומנאי החתים אותי על כרטיס החבוש של העצור, פלט “נסיעה טובה!” וחזר לעסוק בענייניו. “קדימה, ששון, תזדרז!” החיש אותי הרמ”ס. “שלא תאחרו לי לדיון ברבנות!”

“אני מוכן!” עניתי, “רק ממתין לניידת שתקפיץ אותנו לרבנות ונתחיל!”

“ניידת? איזו ניידת?” השיב לי הרמ”ס. “נראה לך שאני אוציא ניידת סיור מהעיר ואשלח אותה לתל-אביב? אתם נוסעים באוטובוס.”

הסתכלתי עליו בתימהון. “מה ז’תומרת אוטובוס? אתה רוצה שאסיע… עצור… באוטובוס… לתל אביב? וואלאק אני לא מכיר כלום…אני בכלל מבאר שבע! איך אני אסתדר בתל-אביב? ועוד באוטובוס?? “

“הכל בסדר!” הרגיע אותי הרמ”ס. “זו לא פעם ראשונה! יעקב פה יעזור לך!”

העצור הנהן בראשו ו”הרגיע” אותי – ” אל תדאג שוטר, הכל יהיה בסדר!”

*****

יצאנו לדרך, העצור ואני, באוטובוס. להתגרש…

הייתי אחוז חיל ורעדה! לא הבנתי איך מטילים עלי אחריות כזו ואיך הרמ”ס לוקח סיכון שכזה: שוטר צעיר, בעיר זרה ולא מוכרת, עם עצור, באוטובוס. הייתי דרוך וחסר מנוחה. מה אעשה אם יעקב יחליט “לשפשף” (להימלט) לפתע? מה אעשה אם פתאום יסרב להילוות אלי בשקט? מה יקרה אם… או אם… או אם… תרחישי אימה התרוצצו בראשי.

למזלי, יעקב התגלה כאיש חביב וידידותי להפליא, ש”זרם” איתי ללא כל תעלולים ובעיות. נסענו באוטובוסים מנתניה ועד לרבנות בתל-אביב, הבחור התגרש מאשת חיקו בהליך קצר וענייני, ואפילו הספקנו לנשנש סנדוויץ’ עסיסי בתחנה המרכזית הענקית והתוססת (והישנה…) של תל-אביב, לפני שחזרנו באוטובוס לנתניה. נפרדתי ממנו בידידות והשבתי אותו ליומנאי, שהחזיר אותו לתאו.

ניגשתי למשרדו של הרמ”ס ודיווחתי: “המשימה בוצעה בהצלחה! התגרשנו וחזרנו!”

“נו, מה אמרתי לך, ששון?” חייך הרמ”ס, “לא אמרתי לך שהכל יהיה בסיידר ? סתם דאגת!”

****

היום, אחרי ארבעים ושתיים שנות שירות במשטרה, ברור לי שזו הייתה טעות, שרק בנס לא הפכה ל”פשלה” מהדהדת. מה שבטוח, היום לא הייתי מסכים לעשות את זה!

****

אה, ועוד משהו, קוראים לי חסון. חסון, לא ששון!

דילוג לתוכן