בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

לאן נעלמו הדולרים?

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

עצת זהב לכל מי שנשוי או נימצא בזוגיות – אם חפצי חיים אתם בכלל, ואם חיים רגועים ושלווים בפרט –  אל תפספסו את מועד יום ההולדת של החצי השני שלכם!!!

בפעם הראשונה שזה קרה לי זה היה פשוט בגלל השתלשלות החיים, אתם יודעים: עבודה, ילדים, פרנסה, תשלומים, ואפרופו תשלומים – שילמתי על זה ביוקר…

בפעם השנייה דווקא לא שכחתי, אבל כשאתה עובד כאיש משטרה – אתה תמיד יודע שאתה יכול לתכנן תוכניות מפה עד לירושלים, אבל לבוס הגדול, שם למעלה בשמיים, יש תוכנית עבודה משלו עבורך, במיוחד “כשהדוד מרפי”, זה עם האמירות המיוחדות שלו כמו “כל מה שיכול להשתבש – ישתבש לבטח!!!”, עובד אצלו שעות נוספות, וכך יצא שלמרות שתכננתי לצאת מוקדם מהעבודה כדי לחגוג יומולדת למשוש חיי, רצף של אירועים חריגים תקע אותי בעבודה עד מאוחר בלילה!

הפעם השלישית נחשבת כחצי פספוס – מאחר וזוגתי שתחייה מקפידה לציין את יום הולדתה על פי התאריך העברי – התכוננתי מראש עם עוגה ומתנה, ואז כשהיא יצאה מהחדר לכיוון הסלון כבר הייתי מוכן עם העוגה ועליה הנר הדולק והמתנות, מחייך כמו “ג’ריקן מפוצץ” ומזמר בקול ניחר: “היום יומולדת, היום יומולדת לבתיה, חג לה שמ….!!”, המבט השואל בפניה גרם לי לחדול מהשירה ולהביט בה בעיניים מפלבלות ותוהות: “מה הפעם? מה לא בסדר?!??” ואז היא פרצה בצחוק סוער. הצטרפתי לצחוקה, לא כל כך מבין על מה ולמה אני צוחק, אבל צחוק זה תמיד טוב, ואז היא אמרה לי בחיוך טוב  לב: “סיוון, סיוון יא אהבל שכמוך! היומולדת שלי בחודש סיוון!!!”

“נו?” שאלתי מבולבל “סיוון! אז מה הבעיה???”

שעכשיו אנחנו בניסן! דא…?” גיחכה זוגתי שתחייה “הלו, תתעורר, הקדמת בחודשיים כאילו…?!?”

“וואלה?” מלמלתי במבוכה “ניסן עכשיו? התבלבלתי… “מעליש”, לא נורא, נקפיא את העוגה ונפשיר אותה בעוד חודשיים…

נו, אמון על סיסמתי הידועה “מי שנשך אותו נחש – פוחד מחבל !!!”. הפעם התכוננתי מראש: לקחתי יום חופש מהעבודה, הזמנתי מקום במסעדה, דאגתי לעוגה ולפרחים וכמובן לתכשיט נאה. בדקתי שוב ושוב שהכול תפור וסגור שלא תהיינה פשלות!!!

ובאמת הכל זרם כמתוכנן. רחוצים ויפים, לובשים את מיטב מחלצותינו, אנו תופסים את  מקומנו במסעדה, סועדים את ליבנו באוכל הטעים. לידינו ישובה גברת אחת בודדה, סועדת בגפה. ניכר היה שהחיים מחייכים  אליה ומיטיבים עמה: היא הייתה מאופרת בקפידה, לבושה בבגדי מעצבים יוקרתיים, תספורתה נאה ומטופחת, עדויה בתכשיטים רבים ויקרים.

הגברת המבוגרת והמגונדרת מסיימת לסעוד את ליבה, משאירה טיפ נאה ביותר למלצרית ויוצאת את המסעדה. זוגתי שתחייה, הבחינה כי היא שכחה את תיקה מאחור, תלוי על מסעד הכיסא והורתה לי לדלוק אחריה ולהשיב לה את תיקה.

נטלתי את התיק האבוד ויצאתי בעקבותיה תוך שאני קורא בקול: “גברת, גברת, הלו, גברת! סליחה גברת, התיק שלך! שכחת אותו על הכיסא!! בבקשה!”

הגברת הסתובבה והביטה בי במבט זועף. הושטתי לה את תיקה ואמרתי בחיוך: “בבקשה גבירתי, התיק שלך! שכחת אותו במסעדה!”

אתה מחזיר לבנאדם את אבדתו, למה אתה מצפה? למינימום של הכרת הטוב: אמירת תודה, חיוך, הנהון, משהו!!

אז”ש!!! (אז זהו שלא…)

הגברת זעופת הפנים פתחה את תיקה והחלה לחטט בו ,לפתע כיווצה את גבותיה והחלה לזעוק ולצרוח: “גנב! גנב! אתה גנב!!!”

עמדתי מולה מופתע ומובך!!!

“מה גנב? שו גנב? גברת, כרגע החזרתי לך את תיקך האהוב ויקר הערך ועכשיו את צועקת לי שאני גנב???”

זה לא עזר! צרחותיה של הגברת הלכו וגברו, סועדים יצאו ונקהלו סביבנו, שלפו פלאפונים והחלו לתעד בהנאה גלויה, בוקה ומבולקה, בלגן ומהומה!

יוצא בעל המסעדה ואומר לי: “מה זה? לא יפה! לא מתאים לי כל ה”חארב ודארב” (הריב) הזה בפתח של המסעדה “!!!

“לא מתאים לך הבלגן?” השבתי בכעס “למה, לי נעים?!? איך אתה חושב שאני מרגיש? אני שוטר וכל הבושות האלה לא מתאימות לי בכלל!!!”

בעל המסעדה נבוך: “נו? אז מה נעשה?”

“מה נעשה? מה נעשה? תיקרא למשטרה!!!” אמרתי.

תוך שלוש דקות הגיעה ניידת המשטרה, עצרה בסמוך למסעדה וממנה ירדו שוטרת וותיקה ושוטר צעיר. איך שזיהו את הגברת הצועקת פלטו שניהם בנשימה אחת: “עוד פעם את? יאללה, לא נמאס לך לעשות בלגן, תגידי?”

הנהנתי בראשי לשוטרים ושאלתי: “מהההה? אתם מכירים אותה??”

“מכירים! מכירים!” השיבה השוטרת בייאוש “זאתי “שישייה” (לא בריאה בנפשה בעגה המשטרתית ואשר נאמרת, על מנת לא להעליב את החשוד/קורבן/עד וכמו כן, לטפל בו ברגישות, בזהירות, בעדינות ובערנות המתבקשת) מוכרת בעיר! מה היא אמרה, שגנבת ממנה משהו, לא?”

סיפרתי להם. הם הנידו בראשם כמי ששמעו כבר את הסיפור הזה מספר פעמים.

מסתבר שמדובר בגברת אומללה הלוקה בנפשה למרבה הצער. הליקוי המנטאלי שהכה בה גורם לה לחשדנות מופרזת והיא מאשימה כל הזמן את הסובבים אותה בהאשמות שווא כאילו גנבו ממנה.

“מה נעשה עכשיו?” שאלתי את השוטרים. מפקדת הניידת  סימנה לי בידה שהכול בסדר, שלפה את פלאפונה וחייגה. כשנענתה מהצד השני אמרה: “ערב טוב אדוני, כן, זה שוב פעם אורלי מהמשטרה! כן, כן, אני מצטערת, כן. מסעדת “על גחלים” סמוך לקניון, כן, כן, הכל בסדר, אנחנו ממתינים. יאללה, להתראות!”

כעבור מספר דקות הגיעה למקום מכונית מרצדס חדישה ונוצצת. בעלה של הגברת המסכנה, איש עסקים גדול ואמיד, ירד מהרכב נבוך וסמוק, כולו מילות סליחה והתנצלות. ניכר היה בו שהוא כבר היה במעמד הלא נעים הזה מספר פעמים. לאחר שהשוטרת הסבירה לו מה קרה, הוא הוביל את אשתו בעדינות ורוך הכניס אותה לרכבו. אחר כך ניגש אליי ואל זוגתי, שבינתיים חזרנו לשולחננו, התיישב לידנו ואמר: “סליחה, אני מבקש סליחה בשם אשתי!!! היא.. זאת אומרת… היא לא כל כך בריאה… אתם יודעים… תרשו לי לפצות אתכם!!!”  

עוד לפני שהספקתי לענות הוא שלף מכיסו ערימת דולרים ירקרקים, “וואחד סטיפה” מכובדת המאוגדת במחזיק שטרות מוזהב ונוצץ, והחל לערום על השולחן שלנו שתי ערימות של שטרות בני 100 $ כל אחת!!! ספרתי כ-3,000 דולרים, טבין ותקילין, בכל מערום שכזה, דוחף אותם לכיווננו: “בבקשה, אני מצטער על אי הנעימות! קחו בבקשה!”

שלחתי מבט מהיר לעבר אשת חיקי היקרה שהנידה ראשה לאות שלילה ואמרתי לו: “תשמע אדון יקר! אני שוטר!, כולם מכירים אותי פה! אתה יודע איזה בושות אשתך עשתה לי פה?!? כולם עמדו וצילמו, נראה לך שזה יפצה אותי???”

הבחור הניד בראשו ואמר: “אתה צודק, אני מצטער!”

הוא שלח את ידו, גרף את שתי ערימות הדולרים מהשולחן ודחף אותן לכיסו. מכיס אחר שלף עט נובע יקר ערך, כסוף ומעוטר בחריטה אומנותית, ופנקס צ’קים בכריכת עור צבי עדינה, שלף שתי המחאות והחל למלא אותן בכתב יד מעוגל ויפה. אחר כך נטל את שני הצ’קים בידו, נופף אותם באוויר תוך שהוא נושף עליהן כדי לייבש את הדיו מהעט הנובע ואחר הושיט אותן לעומתנו. בלעתי את רוקי: על כל המחאה מתנוסס משקלה: 30,000 שקלים!!!

אשתי שתהיה בריאה, זריזה למצוות, שלחה ידה קדימה, נטלה את ההמחאה שלה וטמנה אותה עמוק בתיקה. אני מהסס, מגרד בפדחתי במבוכה: מותר לי? אסור לי? כדאי לי? זה ראוי?

בסוף אמרתי לעצמי: בכל זאת הייתה פה פגיעה בי, בכבודי ובשמי הטוב!!!

מגיע לי פיצוי משמעותי! הרי אם הייתי תובע את הגברת בבית המשפט – מן הסתם הייתי זוכה ומפוצה, הלא כן?

השתכנעתי!

החלטתי לקחת את מה שמגיע לי בדין ובצדק!

שלחתי את ידי לעבר הצ’ק, ופתאום, בתיה זוגתי היקרה, ששניות לפני כן לקחה את הצ’ק שלה – דוחפת לי את היד ומסיטה אותה!!!

אני תוקע בה מבט מבולבל, ושולח ידי שוב לעבר הצ’ק המפתה – ושוב בתיה דוחפת לי ת’יד!!!

“נו, מה? מה הבעיה? מה קרה לך פתאום שהתהפכת ככה?” אני אומר בכעס והיא בתגובה מתחילה לטלטל אותי בעוצמה כשהיא קוראת: “יאללה, קום!!! קום כבר! אתה מאחר לעבודה! השעון המעורר צלצל כבר לפני 10 דקות!! קום עכשיו, אתה מאחר להסעה של העבודה!!!”

התעוררתי מבואס… אחחחח…. חבל, היה דווקא חלום מתוק וכלכלי…!!!

ואתם? על מה אתם חולמים בלילה?

דילוג לתוכן