בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

כלב, מי שלא עוזר למשטרה

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

“עצור, משטרה! עצור משטרה!”

דם חם זלג מגבתי הפצועה, מסמא את עיני, ראותי שרקו, במחאה על המאמץ שנדרש מהן, וכאב עמום בצלעות אותת לי, שאני לא ממש בשיא הכושר… שתיים בצהריים ברחובות באר שבע הלוהטים, אין כלב בחוץ, הגוף נדבק לזיעה, ואני רודף אחרי פורץ ומתפלל שלא “ישפשף” ויבריז לי…

“עצור! עצור או שאני יורה!”

לא באמת התכוונתי לירות, אבל קיוויתי שהקריאה הזו אולי תגרום לו להסס, להאט, לעצור…

איזה לעצור, ואיזה “בטיח”!?

הפורץ, מונע ע”י הפחד להיתפס והאדרנלין ששצף בעורקיו, רק הגביר את מהירות מנוסתו.

אבל הלו, היי, גם אני מוּנע! כבלש צעיר ונמרץ, הייתה לי כמות נאה של אדרנלין משובח בצנרת, שהצטרף לרצון להצליח בתפקיד וללכוד את הפורץ. אבל במקרה הזה נוסף עוד תמריץ, שלא יתקיים “רשע וטוב לו.” כי  הבנאדם תקף אותי, חבל בי ופצע אותי, והלא למדונו חז”לינו היקרים, כי “כל המרים ידו על חברו – נקרא רשע.” לא ככה?

“עצור אותו! גנב, הוא גנב, עצור אותו! אני שוטר!”

העובד הצעיר בפלאפל של ג’אק בדיוק יצא כדי לטאטא את חזית הדוכן. הוא קלט בזריזות את הסיטואציה, ובלי להסס הושיט את המטאטא קדימה, והמעיד את הפורץ הנמלט, שבאותה שנייה ממש הביט לעברי מעבר לכתפו.

היתה זו התרסקות גראנדיוזית! הפורץ המופתע התעופף, ידיו מפרפרות כאילו הוא שוחה באוויר, ו…בום, טראח! נחת על “צפרדע” האשפה המטונפת של דוכן הפלאפל והתמוטט, כשהוא גונח בכאב. הגעתי אליו, הנחתי את ברכי על גבו, כדי שלא ישתולל וינסה לברוח. כבלתי אותו  באזיקי הפלדה, ואז התמוטטתי גם אני… ישבתי לצד הפורץ העצור על הרצפה, בתוך ה”סחלה” ו”הג’יפה” של פחי האשפה וסימנתי בידי לעובד הדוכן כשאני ממלמל בקושי: “…מים…אחי, תב…תביא מים…”

שפכתי את המים הצוננים על ראשי, גופי נרעד מהמגע עם המים הקרים, נטלתי בתודה את המטלית שהגיש  לי העובד, והצמדתי אותה בחוזקה לגבתי הפצועה, מנסה לעצור את קילוח הדם. מרחוק שמעתי את צפירת הסירנות של ניידות המשטרה ששעטו לכיווננו, שפכתי קצת מים חיים על ראשו של הפורץ הכבול ששכב לצדי באפיסת כוחות כשהוא מתנשף בכבדות, ואז ירד על עיני מסך שחור…

***

כמה שנים לאחר מכן, בהיותי מדריך בבית הספר לשוטרים, העברתי לשוראים (טירוני משטרה) הצעירים שעור בנושא “סמכויות השוטר” (נושא שהייתי בקי בו והכי אהבתי להדריך…). כתבתי על הלוח את צמד המילים “שעת כח” ואמרתי לשוטרים החדשים, כי אלו ראשי תיבות של הסמכויות העומדות לשוטר בבואו לבצע מעצר חוקי. הרחבתי והבהרתי: “ש” – שימוש בכח, “ע” – עזרת הציבור, “ת” – תפיסת חפצים וכלי תקיפה, “כ” – כבילה, “ח”- חיפוש. סיפרתי לחניכים, שהקריאה שלי לעובד חנות הפלאפל לסייע לי ללכוד את הפורץ הנמלט, הייתה במסגרת כלי העזר, שנקרא “עזרת הציבור.”

***

קופצים חזרה בזמן, ללילה באר-שבעי בתחילת שנות השמונים. השעה הייתה כמעט חצות ואני, שלא הייתי בתפקיד, חזרתי מסרט משטרתי נהדר שראיתי בקולנוע (“סרפיקו,” עם אל פאצ’ינו בתפקיד הראשי, מומלץ בחום!).

החלטתי לקצר דרך חניון מכוניות חשוך. לפתע, שמעתי קול של שמשה מתנפצת. הקול היה חלש, של לבנה עטופה בבד שריסקה את החלון המשולש הקטן שליד מושב הנהג באחד מכלי הרכב החונים. מיד השתרר שקט. התכופפתי ואימצתי את עיני, בניסיון לאתר את הפורץ בעלטה. במקביל, הרמתי את החלק האחורי של חולצתי, מיששתי ווידאתי שגם האקדח וגם האזיקים שלי עודם עלי, מוכנים לשליפה מהירה. אחרי כמה דקות, שבהן הפורץ קפא על מקומו, הוא החל לנוע – ואז קלטתי אותו. הוא הכניס ידו דרך החלון המנופץ, פתח את דלת המכונית מבפנים, נכנס אליה והחל להתעסק עם חוטי החשמל שמתחת להגה, כדי להניע את המכונית ולגנוב אותה. רצתי שפוף, מצמצם את המרחק אליו במהירות ובזהירות. הגעתי אל מאחורי המכונית הסמוכה לזו שנפרצה. הרמתי אט אט את ראשי, כדי לבחון את המצב, ולהפתעתי הבחנתי כי המכונית הפרוצה…ריקה.

הנחתי, שבזמן שרצפתי שפוף, הפורץ יצא מהמכונית מבלי שהבחנתי בו. הנחה שהתבררה כנכונה,  כשחטפתי פיצוץ מאחור.. הפורץ היכה בגבי עם קרש והטיח אותי ארצה. נפלתי, מופתע והמום, כשאני מנסה להחניק את קריאת הכאב שעמדה לבקוע ממני. במקום לוותר ולברוח, כמו כל פורץ נורמאלי, הוא החליט, משום מה, להישאר ולהתקוטט. הוא עמד מעלי, גבוה וחזק, והוריד עלי שוב את עם הקרש הכבד. הרמתי את רגלי באופן אינסטינקטיבי ובלמתי מעט את המכה. ניסיתי להתרחק ממנו כשאני שכוב על גבי. במהלך תנועת הנסיגה, נחתה ידי הימנית, במקרה, על הלבנה שבאמצעותה הוא ניפץ את שמשת הרכב. אחזתי בלבנה והטחתי אותה בפורץ, שצרח בכאב. הצלחתי להתרומם על ברכי והתחלתי להתגושש אתו, כשאני אוחז בידו הלופתת את הקרש ומנסה למנוע ממני לחבוט בי שוב. הפורץ, שהיה חזק ממני, התחיל להכריע אותי ולדחוף אותי מעליו ארצה. מצבי היה חמור, אף אחד לא היה יכול לבוא לעזרי באותה עת…

אבל אז, זה קרה!

קול חייתי ומאיים נשמע לפתע מאחורי הפורץ. מעין גרגור עצבני, נהמה מפחידה, שאחריה באו בליל של נביחות עזות וצרחות מקפיאות דם של העבריין. נשכתבי על הרצפה כמו בתנוחה עוברית, כשאני מגן על פני וראשי בשתי ידי הפצועות.

“רקס! בוא הנה, רקס! ארצה, רקס, ארצה!”

קראו לו רקס, לאותו כלב שחור וגדול, חד ניבים ובעל עיניים צהובות, מבעיתות. הוא נראה כמו זאב אמתי, והוא בא לעזרתי. המהומה בחניון משכה את תשומת ליבו, והוא דילג מעל הגדר, בחצר בה היה, ורץ אלינו. למזלי, רקס בחר נכון, התנפל על הפורץ עם מאחור ונשך אותו בישבנו וברגליו. זמן קצר אחר כך הגיע בעליו של הכלב בריצה, קשר אותו ברצועת עור עבה, ניתק אותו בכוח מעל הפורץ האומלל והרחיק אותו. ואחר כך הגיעו האמבולנס וניידות המשטרה ופינו אותי ואת הפורץ הנשוך לחדר המיון בבית החולים “סורוקה” בבאר שבע.

מאוחר יותר, כשכתבתי את דו”ח הפעולה שלי, ציינתי כי גם הפעם נזקקתי לעזרת הציבור, ובמקרה הזה, ציבור ההולכים על ארבע ומכשכשים בזנבם…

דילוג לתוכן