איך קשורים מוצץ וחיתולים לפיענוח פרשת רצח?

היה זה חורף קר ואכזרי בבירת הנגב. הרוח המדברית היבשה הקפיאה את הדם בעורקים. הידקתי את הצעיף שעל צווארי ונכנסתי לחדר המדרגות של בניין ישן בשכונת עוני ופשע מוכת מצוקה. הכול שידר הזנחה, עזובה, יאוש: קירות מלוכלכים ומקולפים עתירי כתובות גרפיטי, תיבות דואר עקורות והרוסות, אריחים שבורים, לכלוך וזוהמה.

טיפסתי בזהירות במדרגות, אוחז במעקה ומגשש דרכי באפלה, כמובן שלא ציפיתי שתאורת המדרגות תעבוד. "ברכתי" חרישית בליבי את מי ששלח אותי למשימה הזו ובמזג האוויר הזה: ביקור בית אצל עבריין מוכר, ששוחרר ל"מעצר בית" לאחר שניתפס בפריצה. כשהתקדמתי במעלה המדרגות לעבר דירת העבריין, שמעתי לפתע קולות בכי קורעי לב, בכי של תינוק ובכי חרישי של גבר צעיר. הדלת הייתה פתוחה והסלון אפלולי משהו. על הספה ישבו העבריין המייבב והתינוקת שלו שפעתה באפיסת כוחות.

-" דודו (שם בדוי), מה קרה? על מה הבכי? ח'יר אינשאלה! הכל בסדר?? "

מסתבר, שאשת העבריין ילדה כשבוע לפני כן את בתם הבכורה בניתוח קיסרי שהזדהם. היא אושפזה בבית החולים "סורוקה" שבנגב והותירה מאחור את בעלה המבולבל וחסר הניסיון עם הפעוטה. התינוקת הייתה מוזנחת ורעבה, אביה לא ידע איך לטפל בה: להאכיל, לקלח, להחליף חיתול…

-" דודו, אחי!" – אמרתי לו – "אל תבכה, גבר! הכל בסדר! אני אעזור לך! הכל יהיה בסדר! עכשיו אתה והתינוקת שלך בידיים טובות!!!"

התקשרתי לזוגתי שתחיה. גם לי נולד תינוק 10 ימים קודם לכן. ביקשתי ממנה שתכין תיק עם טיטולים, מטרנה, מוצצים, בקבוק לתינוק, בגדים וכו' ושתקפיץ אותם אלי בזריזות. כשהגיעה, חיממתי מים על הגז, רחצתי את התינוקת בגיגית פלסטיק קטנה, משחתי את עורה המודלק והאדום במשחות וקרמים להרגעה. לאחר שנרגעה מעט הכנתי לה בקבוק, האכלתי אותה והכל כשאני מראה ומדריך את האב איך עושים זאת נכון, כולל איך להוציא ממנה "גרעפס" אחרי האוכל…

      בשבועיים שלאחר מכן, עד שאשתו חזרה מבית החולים, פקדתי את ביתו של דודו לפחות פעמיים ביום. עזרתי, ניקיתי, תמכתי והדרכתי, ואכן דודו צבר בטחון, התינוקת עלתה במשקל, הייתה רגועה ודודו גילה בעצמו רבדים שלא הכיר, כגון: חמלה, אבהות, אחריות… כשהביט בי, השוטר "השנוא", שעצר אותו בעבר פעמים רבות, השוטר שדודו תקף באלימות בעבר מספר פעמים, נוהג בו ובביתו באנושיות, לבביות וחיבה, היה בעיניו מבט של הכרת הטוב.

***

חודש לאחר מכן, משמרת לילה. לפתע הפרה קריאה דרמטית את שלוות הלילה האפל: "ניידות 300, מיידי רצח בגן הפיל!"

"300, כאן 371, צוות בילוש, בדרך למקום!" – הכרזתי בקשר תוך שאני מצמיד את הקוז'אק (צ'אקלקה, פנס מהבהב) המגנטי לגג רכב הבילוש המוסווה.

תוך דקות התמלא הגן הציבורי, "גן הפיל" (הקרוי כך בשל מגלשה ענקית בצורת פיל אפריקני עצום ממדים שחדקו משמש כמגלשה), בשוטרים, חוקרים, בלשים, טכנאי זיהוי פלילי וקצינים, אשר הסתובבו מסביב לגופת העבריין הדקור, ששכבה על גבה בשלולית דם ענקית.

סרקתי את השטח בקפידה, מנסה לאתר ראיות כל שהן. הדלקתי את פנסי והתחלתי לבדוק ערוגה מרוחקת מעט. לפתע, שמעתי לחישה: "סרפיקו! סרפיקו!". בין השיחים נצצו עיניו של… דודו. הוא סימן לי ביד להתקרב אליו, מתח באמצעות אצבעותיו את העור ברקותיו, סמוך לעיניו לאחור, צמצם את העיניים כשהוא משווה לעצמו מבט אוריינטאלי, משל היה סיני, אחר החווה תנועת דקירה בידו ואמר בלחישה: "סרפיקו, אתה יודע שאני לא יכול לדבר אתך באופן רשמי וגלוי, אבל אני לעולם לא אשכח מה שעשיתי בעבורי כשהייתי בצרה! "חברים" שלי, אלה שפתחתי להם שולחנות, עבריינים שפינקתי וחיפיתי עליהם, לא הזיזו ציפורן לעזור לי, ודווקא אתה, שהייתי עוין אותך – הושעת אותי כשהייתי במקום נמוך! אני מבקש סליחה שתקפתי וקיללתי אותך בעבר…"

סימנתי לו בידי שזה בסדר, מחול לו ואין בליבי עליו דבר ואז הוא המשיך:  "זה "היפני"! "היפני" דקר אותו בגלל סכסוך ישן בבית הסוהר!". הוא הניח את אצבעו המורה על שפתיו החתומות, מסמן לי בדרכו "שמור סוד!" ונעלם באפילה…

מיד הזעקתי את צוותי הבילוש לכיוון ביתו של יעקב חבושה (שם בדוי). לחבושה זה, שהוא בכלל ממוצא עיראקי, היו עיניים מלוכסנות מעט, שהעניקו לו את הכינויים "ברוס לי", או "היפני". הבלשים תפסו אותו "על חם", כשהוא מנסה לכבס את בגדיו המגואלים בדמו של הקורבן וגם סכין הרצח נתפסה ברשותו. ה"יפני", שהבין שהוא "אכל אותה", הודה ברצח ונידון למאסר עולם.

וכך נעשה הצדק ופוענח תיק פשע חמור, רצח, שנראה היה כמקרה אבוד, ללא כל כיוון או ראייה. בבסיס ההצלחה עמדה התנהגות בסיסית אנושית: להושיט יד למישהו בצרה, גם אם הוא עבריין. בדיעבד, למרות שלא לכך כיוונתי בשעת אמת, התממש הפתגם של חז"לנו היקרים: "שלח לחמך על פני המים – כי ברבות הימים תמצאנו!!!"

ועכשיו אתם יודעים איך קשורים טיטולים, מוצץ ומטרנה לפיענוח פרשת רצח!