הפריצה ההפוכה

הפריצה ההפוכה

 "אחחח… חאלאס!…לכו לעזאזל!!" סיננתי מפי תוך שאני חובט בזעם על עורפי האדום מרוב עקיצות יתושים, כשאני מנסה למחוץ את היתושה התורנית, שתקעה בי את עוקצה בעקשנות.

כבר שעתיים שאני שוכב במארב על גדות ואדי באר שבע המעופש ושורץ היתושים, ברחשים ושאר מרעין ומזיקין, בעוד עיני בולשות ללא הרף, לגלות תנועות חשודות במרכז המסחרי, שנבנה במקום בו היה השוק הישן.

ערב שבת. כולם בבית, אוכלים כיד המלך ממטעמי השבת, החריימה, הקוסקוס, ה"מחשי" העסיסי (צמד פרוסות תפוח אדמה שבינן קציץ בשר טעים), הסלטים הנהדרים והפיקנטיים, שאימי היקרה היטיבה להכין ולחם הבית הפריך והריחני. ואילו אני כאן, שוכב על גדות "מוביל הפוליו", מנסה לתפוס את מי שכבר התנכלו לחניות והעסקים במרכז הקניות החדש ונטרף חי ע"י יתושי ענק!

טוב, עוד רבע שעה וזהו, סיכמתי עם עצמי. אם אין כלום, אני מתקפל! מי שלא הגיע עד עכשיו כנראה שכבר לא יבוא לפרוץ הלילה… 

*******

ואז זה קרה!

דמות צעירה ורזה הגיחה בחצר "צלילי המוסיקה", חנות לקלטות, כלי נגינה, תקליטים וכו'. פורץ! כשעל גבו תיק כבד, הוא טיפס בכבדות לכיוון הסורגים של חלון השירותים. סורגים שהולחמו מחדש ימים ספורים לפני כן, לאחר שנעקרו בפריצה קודמת.

 היצר המשטרתי דחף אותי להסתער כבר, לרוץ, לתפוס, לצוד!

אבל… השכל מרגיע אותי. עוד לא! עוד לא! עוד קצת! תן לו לעבוד ולהעמיס וכשיצא – תפוס אותו עם השלל!

התחלתי לצמצם את המרחק לחנות הפרוצה, כשאני מתגנב בהליכה שפופה, נצמד לקרקע ומנמיך את צלליתי. הדם הולם ברקותיי, האדרנלין שוצף בעורקי ועוד מעט יגיע הקתרזיס, עם התפיסה והכבילה!

זינקתי עליו מאחור כפנתר! לא היה לו שום סיכוי להימלט ולהפתעתי, הוא גם לא כל כך ניסה… הפורץ שכב על הרצפה, כנוע כשפניו כלפי מטה. הזדהיתי בפניו כשוטר, הודעתי לו על מעצרו וכבלתי אותו. אחר כך הפכתי אותו בעדינות והארתי על פניו בפנס.

"מה יהיה אתך, חמימו?" אמרתי, כשזיהיתי את הפורץ הצעיר. "עד מתי תמשיך לגנוב ולפרוץ? רק השתחררת לא מזמן מהמוסד! חלאס, הרגת את ההורים שלך! אמא שלך לא מפסיקה לבכות ולהתחנן בשבילך ואביך הרב, שפניו הולבנו על ידי בן סורר ומורה שכמוך, הולך מושפל ועצוב בגללך – בן נעוות המרדות!"

הוא השפיל את ראשו ולא ענה. המשכתי להטיף לו מוסר: "אתה יודע, עוד מעט אתה בן 18. תעבור לבוגרים ושם החיים מאוד קשים! אתה יודע איך אומרים בבאר-שבע: סוף הפשע – קליבר תשע!" 

דמעות נקוו בעיניו. עזרתי לו לקום, אחזתי בתיקו והופתעתי: הוא היה ריק, ריק לחלוטין! 

 ****

מאוחר יותר, בתחנה, על ספל קפה ריחני ועוגיות ה"קעאק" של אמי – נפתרה התעלומה. מסתבר שהבחור פרץ לאותה החנות בשבוע הקודם ואף יצא ממנה בשלל גדול, אבל לאביו הרב כבר נימאס! הוא אימץ את הפתגם התנכ"י: "חוסך שיבטו – שונא בנו" והפליא בו את מכותיו תוך שהוא דורש ממנו להחזיר את הרכוש הגנוב! וזה מה שאותו "חמימו" עשה: פריצה "הפוכה", במטרה להחזיר את הרכוש ולא כדי לגנוב.

מבחינתי זה לא שינה: פנימה או החוצה, פורץ הוא פורץ הוא פורץ… ולכן, בטקס השבועי הרגיל, מול כל חבריי לתחנה, קטפתי עוד תעודת הוקרה וצ'קל'ה קטן על סך 100 לירות, פרס עידוד.