אשפוז כפוי באולפן ווידאו

"371 כאן 37, נקוב? (היכן אתה?), עבור". הקריאה במכשיר הקשר הפתיעה אותי. רק לפני כחצי שעה שעה יצאתי לסיור בניידת הבילוש הסמויה עם "שמול שמול", ראש צוות הבילוש הוותיק והשרירי, למה מחפשים אותנו שוב?  

נטלתי את מכשיר הקשר ועניתי לקצין הבילוש והמודיעין:"37 כאן 371, אנחנו בסיור שגרתי בשכונה א', מתכננים לרדת לבצע חיפוש בדירה על פי צו בדקות הקרובות, עבור". בקולו של פיטוסי, קצין הבילוש והמודיעין, נשמעה בהילות: "371, דחו את החיפוש, תגיעו אלי זריז, לבית החולים סורוקה, אני ממתין לכם בכניסה למחלקת יולדות ג'. עבור".

מה קרה? מה יש לנו לעשות במחלקת יולדות? כשאתה עובד במגזר "שו-שו" חשאי כמו בילוש ומודיעין, אתה לומד לא לשאול הרבה שאלות ולהפנים, שמה שאתה צריך לדעת – יגידו לך, ומה שלא אמרו לך, כנראה שאינו עניינך…

"37 כאן 371, רות היישר (קיבלתי, הבנתי ומבצע)!". "שמול -שמול" הפנה את חרטום הקורטינה צפונה והניידת שעטה לכיוון בית החולים של באר שבע והדרום. פיטוסי, קצין הבילוש סימן לנו ביד לעצור ולהחנות בחניון הסגל הקטן ולגשת אליו.

"בוקר טוב, חבר'ה, מה המצב?" שאל אותנו.

"בסדר…" מלמלנו, מנסים להבין מדוע הוזעקנו בדחיפות לבית החולים.

 "סרפיקו, איך אתה מרגיש?", שאל אותי קצין הבילוש.

 "ברוך השם, טוב…", השבתי ספונטאנית.        

"יופי!", השיב לי פיטוסי בחיוך ממזרי, "כי אתה עומד להתאשפז מיידית!" 

"שו להתאשפז? מה להתאשפז? אל מה להתאשפז? חיי'ר אישאללה!??", שאלתי בתמיהה, ופיטוסי מיהר להשיב: "שני שודדי בנק, 'יעדי אדם' (עבריינים מבוקשים מאוד), ביצעו שוד באשקלון לפני כמה דקות, ובמהלך מנוסתם והמרדף אחריהם, עשו תאונה עצמית והתהפכו. הם מפונים עכשיו עם אמבולנס והשוטרים שמשגיחים עליהם לחדר המיון בסורוקה עם חבלות בינוניות, רגליים שבורות, סדקים בצלעות וכאלה. אנחנו דואגים לאשפז אותם אחרי הטיפול במיון בחדר מיוחד מאוד במחלקה האורטופדית, חדר פרטי ומבודד, שהחבר'ה של היחידה הטכנית שלנו הופכים אותו עכשיו ל"אולפן וידאו", ומתקינים בו מצלמות ומכשירי הקלטה סמויים. אתה הולך עכשיו למחלקת גבס, שם נגבס אותך היטב ונעטוף אותך בתחבושות כמו מומיה מצרית, ואתה תאושפז איתם באותו חדר…!"

הבנתי. הרמתי גבותיי במבט שואל ופיטוסי מיהר להתנצל: "מצטער סרפיקו… זו החלטה של "מעכשיו לעכשיו". אתה הכי צעיר, וגם רווק, אין לך אישה וילדים שמחכים לך בבית, אף אחד לא יתגעגע אליך במיוחד אם תיעדר יומיים שלושה…"

הנהנתי בראשי בהבנה.

    **********************************************

את שלושת הימים הבאים ביליתי מגובס וחבוש בחדר אחד עם 2 השודדים הפצועים והמגובסים אף הם, כשמחוץ לדלת הנעולה, מאבטחים אותנו 2 שוטרים חמושים. הצלחתי לרכוש את אמונם לאחר שסיפרתי להם ש"שלושה שוטרים "מנאייקים" מהבילוש כיסחו אותי ופוצצו לי ת'צורה לאחר שהתנגדתי למעצר אחרי חטיפת תיק מאיזו זקנה, ובעיטה שהבאתי לאחד מהם ב"איברים החיוניים להמשך מורשתו", וקיללתי וירקתי עליהם". דאגתי לפנק אותם ולהתחלק איתם ב"ביקורים" המפנקים שהכניסו לי: סיגריות, שוקולדים, פיצוחים, באגטים ולאפות עם שווארמה ושתייה קלה,  וכך הפכנו ל"אחוקים". דובבתי אותם והתלהבתי מסיפוריהם, החמאתי להם על אומץ ליבם, חוכמתם, גבורתם ותעוזתם, והם נפלו בפח, "פתחו" חופשי, דיברו והתוודו על מקרי שוד נוספים שביצעו, וביקשו ממני לעזור להם לסלק מ'זולה' מסוימת את כלי הנשק, המסיכות, הכפפות והכסף שהוסתרו שם משוד קודם, לפני שהמשטרה או עבריינים אחרים ישימו יד על השלל. הבטחתי להם שאשלח את האיש הכי נאמן עלי, את אחי למשימה הזו, והם הבטיחו לפצות אותי על כך בחלק מהשלל.

אחרי  שלושה ימים אינטנסיביים "הועברתי" למחלקה אחרת, צמד השודדים הועברו לבית החולים של השב"ס (שירות בתי הסוהר) והחברים מהיחידה הטכנית פירקו את "אולפן הווידאו" המאולתר, והפיקו ממנו ראיות מרשיעות ששלחו את השודדים המצולמים לשנות התאוששות רבות בבית הסוהר.

"סרפיקו, עבודה יפה!", החמיא לי פיטוסי במשרד, "אתה שחקן מלידה! לאור השקעתך החלטתי לתת לך חופשה בסוף השבוע + רכב צמוד "און דה האוס!"

"תודה, בוס!", אמרתי בהכרת הטוב והוא חייך חיוך ממזרי ואמר: "עלא ראסי ועלא עייני, יא חביבי! רק אל תשכח להגיש לי תעודת מחלה על שלושת הימים האחרונים…"