צו- לא מה שחשבתם

משמרת בוקר, יום שישי. היא בהתנדבות בסיור כפר סבא. שוטרת שמתנדבת. זה שילוב די נדיר. אבל כמובן שהיא מאוד שמחה בכך.

את הצו לביצוע קיבלה עם השותף אמיר, כבר בתדריך הבוקר בתחנה וכעת, שעה 08:00, אפשר כבר לבצעו, לאחר המתנה לפתיחת הדואר.

נסיעה קצרה לרעננה, שם הם יקישו על דלתו של נשוא הצו. מאחורי הדלת שתיפתח היא תגלה בית מרהיב ביופיו, אחד היפים שראתה. האישה, נעימת סבר, תזמין אותם להיכנס בנעימות אך לחוצה במקצת, ותשאל את השאלה המתבקשת: "מה קרה?".

השותף שלה, אמיר, מציג את הצו בפני האישה, ושואל היכן נחום, האיש. היא ניגשת לקרוא לנחום. צו הוצאה לפועל. בדרך כלל כשזה מגיע, ביחד עם התפיסה שזה יכול לקרות רק בשכונות מסוימות, לא בבתי פאר. מסקרן… היא חושבת לעצמה, מהרהרת בשקט בליבה. אבל בעוד רגע קט התעלומה תיפתר…

לסלון נכנס גבר בשנות הארבעים לחייו, בהיר ולבוש בקפידה, בתאימות מוחלטת להלך הרוח של הבית המהודר. "אני לא מאמין", נשמעת זעקה מפיו, כמי שקפאו שד. "אני לא מאמין". השותף שלו לאחד העסקים, ברח מהארץ, לא לפני שצבר חובות שדורשים תשלום ושכעת כולם מגיעים אליו. סך של 30,000 ₪ לתשלום מיידי.

ללא אומר ודברים, הוא ייגש לחדרו, יוציא את המעטפה הנדרשת מלאה בסכום הדרוש ויגיע איתנו, כשרק בקשה אחת בפיו: "תראו, אני מכבד אתכם, שוטרינו היקרים. ואני מבטיח שאעשה כל מה שנדרש ממני. אני לא הייתי מוכן לזה וזו הפתעה גמורה וגם בושה גדולה. אני מבקש רק דבר אחד. אל תתנו לי לעלות על ניידת משטרה. כולם ברחוב מכירים אותי, הם יחשדו בי ויפריחו שמועות. הילדים שלי בוגרים ולומדים בבתי ספר סמוכים. אני לא רוצה ששמי הטוב יפגע. בבקשה, אפשרו לי להגיע ברכבי הפרטי".

מה יש לומר? בקשה די חריגה. עצור הוצאה לפועל לא אמור לנסוע ברכבו הפרטי, ואף נדיר שזה קורה, שכלל יש לו רכב ברשותו. אבל היה לו. רכב שרד נכבד, כיאה לשאר התפאורה.

התייעצות טלפונית של השותף שלה עם ק' המשמרת בתחנה והחלטה די לא שגרתית: אמיר ייסע עם נחום ברכבו של נחום, והשוטרת-מתנדבת תיסע אחריהם.

כך היא מצאה את עצמה נוהגת בניידת, נוסעת ברחובותיה של רעננה אחרי רכב שרד בדרך לתשלום חוב בבנק הדואר המקומי. שישי בבוקר, הרבה אנשים. הם ממתינים, היא בצד, כדי לא לבייש את מר נחום, שהיה מאוד אדיב וענייני. שומרת על צניעות הפרט שלו. מקפידה להיות ממלכתית. מבינה שזה מצב ביש שאליו הוא נקלע על-לא עוול בכפו.

פחות משעה לאחר מכן, הוא ישלם את השובר, ויודה להם מקרב הלב על הכבוד שרחשו כלפיו, על שהבינו את המצב ואפשרו לו לחזור הביתה ברכבו ולא בניידת משטרה.

הרבה מאוד דברים היא חוותה בחיי המשטרה, אבל זה היה בין החריגים שבהם. ללא אלימות, צעקות או תקיפות, עצור שמגיע בצורה מכובדת, משלם והולך הביתה להמשיך לפרנס את משפחתו בכבוד. כמה נעים וטוב. והלוואי וכל שאר האירועים שחוותה היו נראים כך, מכבדים ואנושיים כל כך. בליבה היא מקווה שהוא, מצידו, יזכור תמיד את היחס המכבד שקיבל לטובה, ויהיה שגריר של רצון טוב עבור משטרת ישראל, שאם יצטרך לספר על המשטרה  – ידבר בשבחה ולא בגנותה, בזכות היחס שלהם כלפיו. והרי זו שליחותה, לעשות טוב לאנשים, ואם בדרכי נועם, אזי מה טוב הדבר.