צו משותף

שילוב הזרועות הזה היה בלתי שגרתי בעליל, אפילו ממרחק הזמן היא מבינה זאת…
בוקר יום רביעי, קריר וסגרירי בעיר הבירה של ישראל. מתחשק לה להתכרבל במעילה, עטוי צווארון הפרווה…
מגבי ניידת המשטרה בה נסעה עם השותף שלה, נעים ימינה ושמאלה, כמו מבקשים לצאת בריקוד חורפי, לאפשר לטיפות המים לרצד ולברוח הצידה, נמרחות על זכוכית שקופה-אטומה, מלאה אדים של חורף. קר.
מפקד המשמרת עולה מולם בגל, קוטע את הרהוריה. הימים ימי טרום עידן הטלפונים הניידים. קריאות וכלל השיחות נערכו אז רק דרך גלי האתר. "שפט 253, תגיעו בבקשה ליומן התחנה. יש כאן צו לביצוע.".
"המשמרת רק החלה, וכבר צו?", הרהרה לעצמה. הרהור שארך בדיוק דקה וחצי… נהג הניידת, גיא, תמרן במהירות, מקצועיות ויעילות את חרטום הניידת לכיוון תחנת המשטרה, וחיש-מהר היא מצאה את עצמה פורקת מן הרכב ביציאה מבצעית. היא הרי המאבטחת שלו. בימי האינתיפאדה השנייה, שנת 2000, נדרשו שוטרי משמר הגבול בצפון בירת ישראל, לאבטח את שוטרי הסיור, המכונים "הכחולים" בעבודתם. עבודת צוות מקצועית, שילוב זרועות מועיל במיוחד: ניידת סיור של משטרת ישראל ובה שוטר או שוטרת כחולים, שנוהגים את הרכב, כשבספסל האחורי יושבים לוחם או לוחמת משמר הגבול, "הירוקים" בשפת השוטרים. וכעת, היא ה"ירוקה" ביחד עם ה"כחול" נדרשים ליומן התחנה.
מעבר זריז בין בטונאדות, לחיצה על זמזם חשמלי שפותח עוד דלת, שנפתחת בליווי רעש צורמני של מערכת חשמלית שזה עתה הותקנה. ריח של חומרי ניקוי, רצפה שזה עתה נשטפה על ידי המנקה, עדיין רטובה. היא דורכת על קצות האצבעות, מנסה להגיע ליומנאי מבלי להותיר עקבות מלכלכים על הרצפה הרטובה. מימין שני עצורים אזוקי ידיים בעמדת ההמתנה לחקירה, יושבים על כיסאות ברזל נמוכים, מצופים פלסטיק שחור, שספוג מבצבץ מתוכו. ספלי קפה שנלגמו, מהבילים עדיין, עננת האדים העולים מהם עדיין נראית למרחוק. שוטר ושוטרת מהצוות הנוסף, ממתינים להכניס את העצורים לחקירה. "מעניין על מה הם עצורים", היא תוהה לעצמה.
בינתיים, גיא כבר הספיק לקחת את הצו מהיומנאי. "מי מספיק לתת צו כל כך מוקדם בבוקר?", היא שומעת את עצמה שואלת. וגיא, כבר מיומן וותיק, למוד ניסיון מסביר לה שזה צו מיוחד, שהצבא ביקש. "הצבא…?", "כן, הצבא. המשטרה הצבאית איתרה כאן בשכונה תושב שמתחמק משירות כבר מספר חודשים. הוא נחשב עריק ולכן אנחנו נמתין מתחת לבניין לשוטר הצבאי שיתלווה אלינו". גיא מסביר בסובלנות. זה נשמע מרתק. היא חושבת לעצמה שזה באמת מעניין, כיצד שיתוף פעולה בין גורמים רבים כל כך נועד כדי להביא למעצרו של אדם אחד: נדרש חוקר משטרה צבאית, בית משפט צבאי, שמגיש בקשה לבית משפט אזרחי, שנותן צו שאותו מקבל שוטר כחול, שאליו מתלווה שוטרת מג"ב, שממתינים ביחד לשוטר צבאי. ואוו. היא מרגישה כעס. כעס כלפי האדם הזה, שאיננה מכירה. הרי הוא בטח לא קטן ממנה בשנים רבות. בערך בגילה. ועדיין, היא משרתת את המדינה שלה, שכוללת גם אותו. ואילו הוא? הוא בוחר ללא כל סיבה להיות מחוץ לשירות הזה. מחוץ למדינה הזו. להרוויח רק זכויות בלי חובות. זה מקומם אותה. אבל אין זה הזמן המתאים. לאחר שעלו לקומה השנייה, בבניין המגורים, גיא מקיש על הדלת הצבועה צבע חום, דלת פשוטה, רגילה למדי. מי היה חושב לעצמו שכאן נמצא עריק…?.
"משטרה". מכריז גיא מבעד לדלת לקול בקשת אישה, שפותחת אותה. מבט קל על האישה, לבושה חולצה לבנה. מגיש לה את הצו. מבקש להיכנס. היא לא מתנגדת. מבינה שאם תתנגד נוכל להיכנס בכוח, כפי שמורה צו בית המשפט.
"הוא לא נמצא", אומרת האישה.
"מי את בשבילו?" שואל גיא
"אימו. אני אימו. לא חלמתי על היום הזה. אני לא מבינה את הילד הזה. כל החיים חינכתי אותו לתרומה למדינה. החברים שלו משפיעים עליו. אני לא יודעת מה לעשות איתו כבר". היא משתפת.
חיפוש קדחתני בבית, מעלה חרס.
"זה ממש לא כמו בסרטים", היא תהרהר לעצמה. איזה מוזר… הוא בטח ברח דרך החלון, או שכבר הרגיש שנגיע…
"תודה גברת. אם תראי אותו, תתקשרי בבקשה למוקד 100 של המשטרה, זה חשוב. עדיף שהוא יסגיר את עצמו, ככה יקבל פחות עונש.". גיא יודע שהדברים שאמר כעת נפלו על אוזניים ערלות. הרי הוא לא באמת ציפה שהאמא תסגיר את הבן שלה. "למה אמרתי את זה? כי זה חלק מהפרוטוקול", הוא יענה על השאלה המתבקשת….
יורדים במדרגות. שתיקה.
לחיצת יד מנומסת לשוטר הצבאי, ברכה נימוסית לשלום. וכאן נפרדות דרכינו ממנו. משמרת בוקר ממשיכה. שכונה צפונית בעיר הבירה, מתעוררת לחיים, לבוקר קר. שכונה שברחובותיה מתהלך עריק, שלא תפסה עדיין, אך בליבה היא יודעת, שהעיקר הוא שהיא עשתה. שהם ניסו, גיא והיא, לבצע את המוטל עליהם.
"אל תתבאסי, ככה זה בעבודת המשטרה. לא תמיד מצליחים. אבל מה שחשוב – שאנחנו תמיד עושים!". גיא מסכם בעודו עולה על שלולית. מגבי הניידת נעים ימינה ושמאלה. מנידים בראשם לאות הבנה.