בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

“טובה הגדולה” ואקדח מכוון לפרצוף

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

הזמן: יותר מארבעה עשורים אחורה. המקום: בית המעצר “נגב”. הדמות: אני, שוטר צעיר בתחנת באר-שבע.
הייתי אז בתקופת החניכה שלי, במהלכה נדרשתי להכיר את היחידות השונות. במסגרת זו, סופחתי לבית המעצר, שהיה מקום קשוח, לאנשים קשוחים.

לא קל! לא קל להיות שוטר-סוהר, שומר, או מלווה עצורים. להיות “כלוא” יחד עם עשרות עצורים, שחלקם אלימים ותוקפניים במבנה “טגארט” מתקופת המנדט. בתאי המעצר, שהיו קטנים, צפופים ומצחינים, שרר בקיץ חום בלתי-נסבל ובחורף קור חודר עצמות.

אין פלא, לכן, שהמקום תמיד “רתח”! תמיד התרחש שם משהו: מקרי אלימות בין העצורים, תקיפת שוטרים, פגיעה עצמית, הברחות של חומרים אסורים, ניסיונות בריחה, ועוד… כמו שאומרים אצלנו בנגב: אללה יוסתור!

אני חייב להודות, שהוכיתי בהלם כשנכנסתי בפעם הראשונה למקום הסוער הזה. לקח לי זמן להתאושש ולהתגבר על המראות, החוויות והריחות הקשים.
אבל היו למקום גם צדדים חיוביים: שם פגשתי לראשונה את “טובה הגדולה”, ונשביתי בקסמיה. טובה הייתה שוטרת ושומרת עצורים יוצאת דופן. לצדה, הרגשתי מוגן ובטוח.

שמה המלא היה טובה לוגאסי, אבל כולם, שוטרים, שופטים ועצורים, קראו לה “טובה הגדולה”. גם הקשוחים שבעבריינים כיבדו אותה ונרתעו מעימות איתה. טובה לא ידעה פחד מהו, ומי שניסה לעשות בעיות בזמן שהיא במשמרת למד, מהר מאוד איזו טעות עשה!

היא הייתה קשוחה מחד, אך רכה, אימהית ומצחיקה מאידך. שוטרים ועצורים רבים מצאו אצלה אוזן קשבת ותינו באוזניה את צרותיהם, והיא ידעה תמיד לתת עצה טובה, לחזק, לרכך את הכאב, הפחדים והייאוש, לתמוך ולעזור.

ביום קיץ אחד קיבלנו משימה, להוביל שני אסירים מסוכנים מבית הסוהר “אוהלי קידר”, הלא הוא כלא באר שבע, אל בית המעצר. יצאנו שלושה: אלי, שנהג בג’יפ המשטרתי, טובה, ואני. הצטיידתי בשני זוגות אזיקי ידיים ושני כבלי רגליים ויצאנו לדרך. תהליך קבלת העצורים היה, כרגיל, ארוך ומייגע. גם הפעם פעל חוק מרפי לרעתנו, ובדיוק כשעמדנו להתחיל בהליך הוצאת האסירים, “עלא באחטנה” ( לרוע המזל) הגיעה ה”פוסטה” (משאית להעברת אסירים), עמוסה באסירים חדשים, ונאלצנו להמתין שעה ארוכה, עד שהסתיים הליך קליטתם בכלא.

סוף סוף, קיבלנו את האסירים שלנו. כבלתי אותם והעלנו אותם לתא הנוסעים בג’יפ הלוהט. הושבנו כל אחד מהם במושב נפרד, זה מול זה. טובה ואני ישבנו בקצה הספסלים, סמוך לדלת האחורית, אלי הניע את הרכב ויצאנו לדרך. אחרי נסיעה קצרה, נעצר הג’יפ לפתע, ועשן לבן עלה מתחת למכסה המנוע. אלי פלט קללה עסיסית, ואמר: “הג’יפ הארור הזה , כל הזמן מתחמם! יאללה כבר, הגיע הזמן שיחליפו לנו אותו ונקבל רכב נורמאלי.”ינעל דינו” של הג’יפ המעפאן הזה!”

הוא ירד עם מיכל פלסטיק מלא מים, פתח את מכסה המנוע, נטל סמרטוט בד בידו והניח אותו בהיסוס על מכסה הראדיאטור (מצנן). “אלי, אלי, רגע!”, צעקתי לעברו. “אל תפתח! זה מסוכן! יעופו עליך מים רותחים! חכה קצת, שיתקרר.”

חיכינו. תא הנוסעים להט מחום, וכולנו, אסירים ושוטרים, הזענו כמו עובדי “החמאם” (בית המרחץ). האסירים דרשו שניפתח את החלונות והדלת, עד שנתגבר על התקלה. ירדנו, טובה ואני, ופתחנו את הדלת האחורית של הג’יפ. טובה נעמדה בפתח, לשמור.

לפתע, התכופף אחד האסירים והרים את הצמיג הרזרבי שהיה על קרקעית תא הנוסעים. האסיר שלף מהצמיג אקדח תופי שחור, שאחד מחבריו “הסליק” שם במהלך הלילה הקודם. הוא כיוון את האקדח לפרצופה של טובה הגדולה ודרש ממנה, בצעקות, להעביר לו את מפתחות הכבלים, ולפנות לו את הדרך כדי שיוכל לצאת. שלפתי את אקדחי, אבל טובה, שעמדה בפתח, חצצה ביני לבין האסירים ולא יכולתי לעשות דבר. צעקתי לעברה: “טובה, זוזי! זוזי הצידה!”.

אבל את טובה הגדולה לא מפחידים, ועליה בטח שלא מאיימים. תגובתה הפתיעה אותי, ועוד יותר את האסיר. היא שלחה את ידה השמאלית קדימה, חטפה מידיו של האסיר המופתע את האקדח ובידה הימנית שיגרה “כאפה” אדירה ללחיו, כשהיא זועמת על חוצפתו הרבה, שהעז לכוון עליה נשק. האסיר ההמום התמוטט כמו שק תפוחי אדמה ריק, החל לייבב ולהתנצל בפני טובה, ולהתחנן על נפשו.

מיהרתי לקחת ממנה את האקדח ולהרגיעה. נעלתי את דלת הג’יפ, דיווחתי על התקרית וביקשתי תגבורת. תוך שלוש דקות הגיעו למקום שתי ניידות, שנטלו עימן את האסירים לחקירה ואת טובה הגדולה למסירת עדות. אלי הנהג מילא מים צוננים בראדיאטור, וחזרנו לתחנה. טובה הפכה לגבורה מקומית, ובצדק!

****

ביום חורפי אחד באוקטובר 1995, התאספו במועדון השוטרים קציני משטרה בכירים, שוטרים, צמרת שופטי הדרום, עמך ישראל ולא מעט עבריינים, לאירוע מיוחד. כולם באו לחלוק כבוד לטובה “הגדולה” לוגאסי, הסוהרת המיתולוגית של משטרת מרחב הנגב, לרגל פרישתה לגימלאות.

הרבה דברים חמים וטובים נאמרו שם על טובה, שוטרת שהייתה גדולה מהחיים. היא עמדה שם נרגשת, מוקפת בבני משפחתה האוהבים, חובקת בזרועותיה החסונות את שני בניה השוטרים, ממשיכי דרכה (תמיד אמרה: “הבנים של השכנים שלי אולי יהיו רופאים ועורכי-דין, אבל לבנים שלי כבר ממתינים בקוצר רוח בלשכת הגיוס המשטרתית!”). בחיוך מבויש הודתה למברכים הרבים, מסמיקה כאשר הפליגו בשבחיה.

****

טובה לוגאסי הייתה השוטרת-סוהרת האחרונה במשטרת מרחב הנגב. בעקבות שינויי חקיקה ורפורמות עבר הטיפול בעצורים מהמשטרה לשרות בתי הסוהר, ולנו נותרו רק הזיכרונות מהשוטרת האדירה, שלא התרגשה גם מאקדח בפנים…

דילוג לתוכן