מלחמת העולם השניה – גרמנים תחת משמר יהודים

רנ"ג אלי מגידיש

בין השנים 1939- 1945 התחוללה מלחמה עולמית,מלחמת העולם השנייה.

כמעט כל מדינה בעולם השתתפה במלחמה או שהמלחמה אירעה בשטחה.

גם מארץ ישראל, שהיתה באותה עת נתונה לשלטון בריטי, יצאו אנשי הישוב להשתתף במלחמה.

המלחמה התנהלה בין שני גושים עיקריים: הגוש הראשון של מדינות שנקראו מדינות "בעלות הברית",  ובראשן ארה"ב ואנגליה. מנגד הגוש השני, בו היו חברות

מדינות הציר: איטליה ויפן, ובראשן גרמניה הנאצית.

במקביל למלחמתם נגד בעלות הברית, הגרמנים  ניהלו את אחד

ממעשי הרצח הגדולים בתולדות האנושות: חיסול העם היהודי.

בכל מקום שבו התנהלה המלחמה היה חשש מנצחון הגרמנים. היה זה סוד ידוע לכולם, אם הגרמנים ינצחו, היהודים ירצחו.

אך בתוך מסע הרצח המזוויע של הגרמנים, היה מקום אחד שבו יהודים לא היו תחת משמר ושבו הגרמנים לא איימו עליהם, אלא להיפך.

יהודים הם ששמרו על גרמנים במחנות מעצר.וזה קרה כאן בארץ ישראל.

בשנת 1854 נוסדה בדרום גרמניה "האגודה לכינוס עם האל בירושלים".

אנשי האגודה שאפו להיות גרעין ל"עם האל" ולרשת את ארץ הקודש.

בשנת 1868 הם הקימו מושבה ראשונה בארץ ישראל, המושבה הגרמנית בחיפה.

עד שנת 1907 הם הקימו שש מושבות נוספות, שהמפורסמת מכולן היא שכונת שרונה בתל-אביב.

במשך כל שהותם כאן בארץ ישראל שמרו אנשי האגודה על זיקה לגרמניה.

עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 החלה נהירת טמפלרים למפלגה הנאצית. יותר מכך, בשנת 1935 יצאה משלחת של גרמנים טמפלרים מארץ ישראל לגרמניה, שמטרתם היתה לפגוש את היטלר ולהביע את הערצתם. בתמורה לכך הם קיבלו ממנו במתנה דגל נאצי, אותו נשאו בגאון.

לקראת פרוץ המלחמה בשנת 1939, יצאו מהארץ גרמנים והתגייסו לצבא הגרמני, לאס אס ולגסטפו.

ניתן לומר כי בצבא הגרמני היו חיילים "צברים".

הקהילה הטמפלרית בארץ ישראל  היתה קהילה משגשגת ועשירה, אך למרות שבע המושבות והשגשוג הכלכלי, מספרם הכולל של אנשי הקהילה לא עלה מעולם מעל אלפיים נפש.

מלחמת העולם השניה פרצה ב- 1.9.1939. הבריטים, שראו כיצד הגרמנים כאן בארץ אוהדים את המשטר הנאצי,חששו שיקום בלב הארץ גיס חמישי.

לכן כבר ב-3.9.1939 הוכרזו הטמפלרים כנתיני אויב, נכלאו במושבותיהם שהוקפו בגדר תיל ורכושם הוחרם.

גם המושבה שרונה הפכה למחנה מעצר, שבו היו עצורים 383 ילדים, נשים וגברים.

בשרונה הוקם מחנה שומרים. 112 השומרים במחנה הזה היו נוטרים יהודים ששרתו ב"משטרת הישובים היהודיים".

בשנת 1941 הצבא הגרמני החל לנוע לעבר מצרים, והבריטים חששו שהם יגיעו גם לארץ ישראל. עוד חששו הבריטים, שהגרמנים שהיו נתונים במחנות מעצר יצטרפו לגרמנים שיכבשו את הארץ, ולכן הוחלט לגרשם.

בחודש יולי 1941 החל גירוש הטמפלרים מהארץ, רובם גורשו לאוסטרליה.

ליווי הגרמנים למדינות הגירוש בוצע גם הוא על-ידי הנוטרים היהודים מארץ ישראל.

הבריטים, מסיבות שונות, לא גירשו את כל הטמפלרים ו-280 מהם נשארו בארץ. את הטמפלרים שנשארו בארץ ריכזו הבריטים במחנה מעצר במושבה הגרמנית ווילהמלה (שם שוכן היום המושב בני עטרות).

באפריל 1948 גורשו אחרוני הטמפלרים מהארץ. בשלב הראשון הם גורשו לקפריסין ומשם לגרמניה ולאוסטרליה.

לאחר קום המדינה הפכה המושבה שרונה לקריה ממשלתית שאיכלסה את רוב משרדי הממשלה. ישבו בה גם משרד המשטרה וגם המטה הארצי של המשטרה.

אבטחת קרית הממשלה הוטלה בשנים הראשונות על משטרת ישראל הצעירה. יחידת משמר הקריה היתה כפופה ישירות למטה הארצי ולא למפקדת מחוז תל-אביב. בנוסף הוקמה יחידת נוטרים שתפקידה היה למנוע השתלטות על בתים נטושים שלא אוכלסו כמו בשרונה, ועל השדות החקלאיים.

אחת מההצלחות יחידת המשמר היתה ב-5.10.1952. באותו יום נעצר ניצול שואה במרתף בניין משרד החוץ בקריה, כאשר בתיקו נמצא מטען חבלה. כוונתו היתה לפוצץ את המבנה כמחאה על הסכם השילומים המתהווה מול גרמניה.

הוא נעצר ונידון ל-21 חודשי מאסר בפועל. שמו של האיש היה דב שילנסקי שלימים היה יו"ר כנסת ישראל.

לסיכום כאשר כמעט בכל העולם היו נתונים יהודים תחת משמר של עוצר ורצח של משטר גרמני, כאן בארץ ישראל היו גרמנים תחת משמר נוטרים יהודים.

הנוטרים היהודים ידעו מה עוללו הגרמנים ליהודים באירופה, אך לא נרשמה ולו תקרית אחת של נקמה בגרמנים.

נוטרים אלו ועוד נוטרים רבים ששרתו "במשטרת הישובים היהודיים" היוו את הבסיס הרחב שממנו צמחה משטרת ישראל.