כל האמת על הפוליגרף

כשנותנים קרדיט להמצאה חשובה, יש לרדת לחקר האמת ודאי כשמדובר על הפוליגרף. לכן הסיפור שלנו יתחיל הרבה לפני המצאתו הרשמית, ולמען הדיוק 40 שנה לפני. איטליה יולי 1881, בכתב העת "ג'ורנאלה פר אי באמביני" ("העיתון לילדים") , החל להתפרסם סיפור בהמשכים. הסיפור תיאר את עלילותיה של בובת עץ שנוצרה על ידי נגר זקן בשם ג'פטו. את הסיפור כתב סופר אלמוני תחת שם העט קרלו קולודי, לבובת העץ קראו פינוקיו .

הבובה פינוקיו היתה בעלת אופי חלש ובעייתי שהרבתה להסתבך ולשקר , בנוסף לכך היה פינוקיו  בעל אף ארוך ומחודד שהיה  אחד המאפיינים ה"בולטים" של בובת העץ,  בדרך זו  בחר ג'פטו הנגר להיפטר מעודפי העץ והנייר שנותרו לו, ג'פטו היה מרוצה מהפתרון היצירתי, פינוקיו כנראה קצת פחות, מה גם שאפו של פינוקיו המשיך להתארך בכל פעם ששיקר. זה קרה החל מהפרק ה16 של הסיפור.

תופעת האף ההולך ומתארך כתוצאה מאמירת שקרים, הסעירה את דמיונם של ילדי איטליה. רבים מהם חשו ודאי ברי מזל על שאפם עומד על מקומו ושומר על צורתו בכל פעם שנשאלו "מי אכל את המשולש האחרון של הפיצה ".

ודאי תשאלו, בסופו של דבר מדובר באף, מה הקשר לפוליגרף ?

שאלה טובה ….

באיטליה כאמור עקבו ילדים  רבים אחר הסיפור המרתק. ספק אם הפרופסור האיטלקי היהודי צזארה לומברוזו היה אחד מהם, פרופסור לומברוזו היה אדם מבוגר ועסוק. באותם ימים היה הפרופסור הנחשב לאבי הקרימינולוגיה המודרנית, עסוק במחקר חדשני בנסיון להוכיח כי האדם הוא יצור דטרמיניסטי בעל נטיות מולדות לפשע ואשר גורלו נחרץ כבר בראשית דרכו בעולם, למעשה התאוריה של לומברוזו ניתנת לניסוח באופן פשוט יותר –  העבריין  אינו יצור חופשי בעל בחירה, העבריין הוא  בעצם בובה על חוט, "מריונטה" הנשלטת על ידי חוטים בלתי נראים של נטיות ויצרים כאשר החברה המתוקנת מתאמצת לשווא להשיבו לדרך הישר .

בנוסף כחלק מהמחקר של פתולוגיית הפשע הגיע לומברוזו גם להבנה כי כאשר האדם הנורמטיבי משקר הדבר אומנם אינו גורם לאפו לגדול (למברוזו לא באמת בדק את זה …) אך חלים בגופו של האדם שינויים פיזיולוגיים  הכוללים שינויים בלחץ הדם ושינויים בדופק הלב, לומברוזו לקח את  התאוריה שלו והפך אותה למכשיר פיזי שסייע למשטרת איטליה בפיענוח פשעים חמורים. כבר ב 1895, כשנתיים לאחר שקרלו קלודי הפך את הסיפור בהמשכים לספר בשם עלילותיו של פינוקיו.

המכשיר שפיתח לומברוזו אומנם סייע למשטרת איטליה אך לא זכה לתפוצה משמעותית ונשכח עם השנים.

ב1921 שוטר במשטרת ברקלי בארה"ב בשם ג'ון אוגוסטוס לרסון אשר במקביל לתפקידו כשוטר עסק בלימודי הדוקטורט שלו בפיזיולוגיה, פיתח מכשיר המציין באמצעות רישום גרפי שינויים פיזיולוגיים בגופו של הנחקר. השוטר הפיזיולוג המוכשר הוא הנחשב לאבי הפוליגרף. במכשיר שפיתח שילב לרסון בדיקות ללחץ דם יחד עם מדידות של דופק הלב, הזעה ומוליכות העור וכך מתקבל מידע רב אודות התגובות של הנמדד.

וכך מפינוקיו דרך לומברוזו לפיתוח מכשיר הפוליגרף של לרסון ועד היום עבר הפוליגרף כברת דרך משמעותית מאוד.  כיום כ 100 שנים מאז האב טיפוס הראשוני, נבדקים כ 14 פרמטרים שונים של האובייקט הנחקר. יחד עם זאת במהלך השנים ספג הפוליגרף מספר מפלות וכישלונות באמינותו והיום אינו נחשב ככלי קביל במשפט הפלילי. ככל  שהמדע התקדם, כך כנראה התקדמה גם היכולת האנושית להתמודד מולו. כנראה שככלות הכל בן האדם אינו בובת עץ.