בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

עלילות הפורץ המעופף

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

41 שנותיי במשטרה לימדוני עד כמה נכונה הקביעה המפורסמת: “האדם מתכנן תכניות – והאלוהים צוחק.” נפתלות הן דרכי הגורל, והוא מסדר את הדברים בדרכו שלו. לפעמים יעשה זאת באופן גלוי, ברור, חד וחלק; ולעיתים, דרכו פתלתלה ועקיפה.
נסעתי ברכבת מהדרום למפגש הדרכה משטרתי בתל-אביב. מולי ישב אדם מבוגר, שפסי כסף של שיבה נשזרו בשערו ובזקנו וכל חזותו כשל אדם דתי וירא שמיים: זקן עבות, כיפת צמר גדולה וצבעונית מעטרת את ראשו, חולצת כפתורים לבנה ומכנסיים שחורים. בידו אחז בספר תהילים מרופט, בו קרא בדבקות.
מעת לעת היה שולח אלי מבט בוחן, מביט בתג השם שעל חולצתי וחוזר לתפילתו. פניו נראו לי מוכרות, אך לא הצלחתי להיזכר מהיכן.
לבסוף אזר אומץ, רכן לעברי ושאל: “תגיד, אתה לא במקרה סרפיקו חסון מבאר שבע?”
הנהנתי בחיוב ושאלתי: “אני מכיר אותך, לא? מי אתה?”
הוא חייך אלי ואמר: “מוריס מלאכי!” (שם בדוי, כמובן)
“מוריס? מוריס מלאכי?” נפקחו עיניי בתדהמה “וואו! וואו! לא מאמין! יא אללה! פשששששש, איך השתנית!! מה קרה?”
“אז אתה כן מכיר וזוכר אותי!” אמר בחיוך קטן.
“מכיר? זוכר? לא רק שמכיר וזוכר, בפעם האחרונה שנפגשנו גם שלחתי אותך לבית סוהר לכמה שנים טובות!” אמרתי לו כשאני בהשפעת הדז’ה-וו.
מוריס מלאכי חייך חיוך רחב והנהן בראשו. הוא נעץ בי מבט ארוך ומהורהר. “סרפיקו, אתה זוכר את המעצר האחרון שלי?” שאל לפתע.
“מה ז’תומרת זוכר?” עניתי בקול רם מידי. “עצרתי אותך כמעט “על חם” בהתפרצות לדירה!”.
“תגיד, אתה רוצה לשמוע את האמת על המעצר שלי?” הפתיע לפתע.
“מה אמת? איזו אמת?” עניתי. “הייתי שם, וגם אתה! עברו 30 שנה, אבל אני זוכר כאילו היה זה אתמול. ערכתי אחריך מרדף מסחרר, על גגות העיר ובסוף תפסתי אותך!”
מלאכי הביט בי, מתלבט, ובסוף אמר בקול שקט: “מה שאני עומד לספר לך, לא סיפרתי בחיים לאף אחד, אפילו לא לאשתי. אין לי שום אינטרס ורווח במה שאני עומד לומר לך, מלבד הרצון שתדע את האמת, כי כבר עברו המון שנים, וריציתי את עונשי. חאלס, נגמר! “אילי פאת-מאת! (מה שעבר – מת ונגמר).”
הסתקרנתי.
30 שנים קודם לפגישה ברכבת, הייתי בלש צעיר בחוליית הנוער במשטרת באר שבע. מוריס, לעומת זאת, היה בחור צעיר ונמרץ, עבריין מתחיל ופורץ מקצועי ו”מצטיין”. הוא היה מקצוען, דייקן, חרוץ ויסודי, קר רוח ונועז שעשה תמיד עבודה נקייה ומושלמת. למרות שהוא “שחט” לנו את העיר – אי אפשר היה שלא להעריך את מקצוענותו והתמדתו.
פעמים רבות ניסיתי לעצור אותו, אך הוא הצליח תמיד לחמוק מתחת לאף. פעם אחת, אפילו נותרתי עם קרעי חולצתו בידי והוא “גזגז” ונעלם… מבחינתי מוריס מלאכי הפך ל”מובי דיק”, הלוויתן הלבן והנדיר שבליבי גמלה ההחלטה לעצור בכל מחיר, ויהי מה.
קולו של מוריס העיר אותי משרעפי.
“סרפיקו, תישען לאחור, שים ת’ראש על משענת המושב ותעצום את העיניים!!!” פקד עלי.
צייתתי.

“עכשיו אני לוקח אותך למסע בזמן, 30 שנה לאחור.” אמר לי בקול שקט. “תשחזר לך בראש וספר לי מה אתה זוכר מיום המעצר?”
נשאבתי לעבר…..
היה זה עוד יום קיץ חמסיני בבירת הנגב. סיירתי רגלית, באופן סמוי, בשכונה מוכת ההתפרצויות. צעדתי ברחובות הלוהטים כשאני בוחן בעיניי את חלונות הבתים, מחפש תנועה חשודה. אגלי זיעה נקוו על מצחי וגלשו להם, חמים ומלוחים, אל גבותיי. מחיתי את הזיעה בכף ידי והתיישבתי בצל הקלוש של עץ האורן, שלפתי מתיק הגב בקבוק פלסטי קטן ולגמתי ממנו מים חמימים.
לפתע קרע מכשיר הקשר את דממת הצהריים: “ניידות 300, מידי! פורץ ברחוב רש”י 25/5. לידיעתכם, מדובר ככל הנראה במוריס מלאכי!”
ניידות הבילוש והסיור הגיבו מידית והחלו לשעוט לכיוון הכתובת. במקרה, נמצאתי קרוב לשם, במרחק של כארבעה-חמישה בניינים מהמקום. התחלתי לרוץ לכיוון, העייפות והחום התפוגגו כלא היו…
הבחנתי בו מרחוק, חולצתו האדומה בלטה, עת זינק מהחלון והחל לרוץ.
“מוריס, עצור!” קראתי לעברו בקול ניחר. “עצור, משטרה!!”
בתגובה, הגביר הפורץ הצעיר את מנוסתו ונכנס לחדר המדרגות של בניין סמוך. נכנסתי בעקבותיו, התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, שמעתי אותו פותח את מכסה המתכת של העלייה לגג. החום הכבד והעייפות החלו לתת בי את אותותיהם…
עליתי על הגג של בניין מגורים הארוך, “רכבת” בלשון העם, ועל הגג התפתח מרדף מסחרר בין דודי שמש ואנטנות טלוויזיה (שנות השמונים, להזכירכם…). הפורץ הצעיר הגיע לסוף הגג, דחף שתי רגליים חזקות במעקה הבטון וריחף באוויר כמו סנאי מעופף, ארבע קומות באוויר, נחת על גג הבניין הסמוך, קם, התנער והמשיך לרוץ. אני ב”אטרף” אחריו, לא רואה בעיניים, מגיע למעקה סוף הגג, דוחף שתי רגליים חזקות ו…. בולם השנייה האחרונה!
הגוף מוצף אדרנלין, תחושת הציד בשיאה, אני רוצה לעוף בעקבותיו אבל השכל מנצח! “תירגע, סרפיקו! ” אומר לי המוח “אל תשתגע! חבל, אתה בחור צעיר. כל החיים לפניך! עוד לא התחתנת, לא עשית ילדים… חראם עליך, תרגיע!”
סיננתי קללה עסיסית וירדתי בחזרה. רצתי לפתח הכניסה של הבניין, אליו התעופף מוריס, כשאני אומר לעצמי: “כשהוא ירד במדרגות – אתפוס אותו שם!”
הייתי גמור! טיפסתי בגרם המדרגות על ארבע, כשאני מתנשף בכבדות ככלב מוכה כלבת. ואז קלטתי אותו! מוריס מלאכי טיפס בגרם המדרגות. אי אפשר היה לטעות בזיהויו: כובע המצחייה האדום, חולצת טריקו אדומה עם כיתוב באותיות קידוש לבנה: “הפועל באר שבע אלופה!”, מכנסי טניס לבנים עם פסי צד אדומים, גרבי ספורט לבנים וארוכים ונעלי אדידס לבנות עם שלושת הפסים הכחולים. בינגו!
אחזתי בו בחוזקה והכרזתי “זהו, זה נגמר ,מוריס! אתה עצור!”
שלפתי את אזיקי וכבלתי אותו למעקה. התיישבתי על המדרגות הקרירות, שלפתי את מכשיר הקשר והכרזתי בדרמטיות: “ניידות 300 כאן 368! אפשר להירגע! תפסתי את הפורץ – מוריס מלאכי! תגיעו לרש”י 32 להסיע אותנו למעצר.”
ישבנו על המדרגות זה ליד זה, מוריס הפורץ, שהיה שקט מאוד, ואני שמנסה להסדיר את נשימתי. מצד אחד הייתי מרוקן פיזית ונפשית, מצד שני חוויתי קתרזיס ושמחה על ההישג החשוב. ומוריס? הוא ישב בדממה, רגוע ושלו בצורה יוצאת דופן, ומעת לעת היה שולח מבט מוזר לעבר הדירה של האישה ההודית הזקנה והחירשת שגרה בדירה העליונה.

“סרפיקו, תחזור!”
קולו של מוריס החזיר אותי להווה. מוריס נתן בי מבט רציני ואמר: “אני לא מכחיש! פרצתי וגנבתי, רוקנתי דירות והשחתתי! כן, הייתי פגע רע ומגיע היה לי לשבת בבית הסוהר! אבל שתדע לך, באמא שלי, ביום שעצרת אותי לא עשיתי כלום.”
נתתי בו מבט ספקני, אך הוא המשיך: “באותו יום הייתי בבית. החלטתי לצאת לקיוסק לקנות סיגריות, פיצוחים ושתייה לקראת המשחק של הפועל באר שבע בטלוויזיה. כשהתחלתי לרדת במדרגות, נפתח לפתע פתח העלייה לגג וזינק למטה בחור צעיר, חבר שגם הוא עבריין. הסתכלתי עליו ואני “רואה ראי”. הבנאדם לבוש ונראה בדיוק כמוני, אותם בגדים, אותו צבע, אותן נעליים! הוא היה שרוט, מיוזע ומאובק. הוא סימן לי באצבע על השפתיים – שששש…! ומיהר להיכנס להתחבא בבית של הזקנה ההודית החירשת!”
מוריס לעלע בגרונו, נשם נשימה עמוקה והמשיך: “הבנתי שהוא כנראה נמצא במנוסה מאיזה מרדף והחלטתי לא להסתכן אלא להיכנס בחזרה הביתה עד שיגמר הבלגן, ובדיוק אז, כשהתחלתי לטפס בחזרה במדרגות – אתה הגעת ועצרת אותי!”
חשתי כאילו מישהו הניח לי בלוק כבד על הלב. כי כמה שהייתי נחוש וחדור מטרה, רדפתי ועצרתי עבריינים, ונלחמתי בפשע בכל מאודי, תמיד הייתי עושה זאת ביושר ובהגינות. כך נהגתי גם כלפי העבריינים ופורעי החוק: מצד אחד, תקיפות, ונחישות ומצד שני, בלי לעגל פינות, בלי לתת לרגשות שליליים ולדעות אישיות להכווין אותי.
הייתי בהלם! חשתי צער שבשל שגגתי, אף שקרתה בתום לב, ניכנס מוריס לבית הסוהר.
“תגיד, אז למה לא אמרת לי כלום???” שאלתי אותו, כעוס.
מוריס חייך חיוך עצוב: “נו, סרפיקו, באמא שלך! נראה לך? נראה לך שהייתי מלשין ומסגיר אותו? מה אתה לא מכיר את הקודים הלא כתובים של עולם הפשע? הרי חיית את זה יום יום!”
התכרכמו פני! בליבי ידעתי שהוא צודק אך עדיין הייתי בסערת רגשות. מוריס חייך וטפח לי על הכתף: “הכל בסדר סרפיקו! הכול טוב! בסופו של דבר – עשית לי רק טוב!”
הסתכלתי בו במבט תוהה והוא מיהר להסביר: “נכון שבאותה הפעם הייתי חף מפשע, אבל ישבתי על כל עשרות המקרים שכן פרצתי ולא תפסתם אותי… אז יצאנו תיקו!”
חייכתי חיוך קטן. מוריס המשיך: “הכלא עשה לי רק טוב! בכלא השתקמתי, התנקיתי, חזרתי בתשובה והתיישרתי! התנתקתי מהפשע, התחתנתי עם בחורה טובה, נולדו לי שלושה ילדים חמודים וצדיקים, אני עובד ומתפרנס ביושר, כל החיים שלי התיישרו בזכותך!”
באופן מוזר התעודדתי קלות. מוריס לחץ את ידי בחום בשתי כפות ידיו, חייך חיוך רחב, עיניו מאירות, ליטף את לחיי ואמר: “סרפיקו, אח יקר! בע”ה בשבוע הבא יום כיפור. מחול לך! שרוי לך! מחול לך! שתהייה לך שנה דבש!”
הוא חזר למושבו, פתח את ספר התהילים והחל לקרוא ולמלמל בלחש. אני התכנסתי בשתיקה עמוקה ובמחשבות שונות ומעורבות, והרכבת המשיכה בדרכה כשהאופנים משקשקים על המסילה בצליל מתכתי ומונוטוני…

דילוג לתוכן