שמיים כחולים: כנפי טיס משטרתיות

אחד המוצגים המיוחדים בבית המורשת הוא זוג כנפי טיס מבד, עליהן מתנוסס סמל משטרת ישראל, עשוי מפליז. כנפיים אלה עוזרות לנו להציג את אחד הסיפורים המוכרים פחות בתולדות התעופה הישראלית: סיפורה של טייסת המשטרה הראשונה.

שנת 1950 לא הייתה קלה למדינת ישראל בכלל ולמשטרה בפרט: מלחמת העצמאות, שהסתיימה זמן קצר קודם לכן, הותירה אלפי משפחות שכולות והרס רב; במשק שרר מיתון כבד, שחייב להטיל משטר צנע וקיצוב; העלייה ההמונית גרמה למצוקות דיור ותעסוקה חמורות; ומסתננים חדרו לשטח המדינה מדי לילה, בין היתר על מנת לגנוב, לשדוד ולפגוע באזרחי ישראל. לכל אלה היו השלכות על המשטרה, שהתקשתה לשלם לאנשיה שכר הולם מחד, אך נדרשה להתמודד עם תופעות חמורות של פשיעה, פלילית וביטחונית, מאידך.

משום כך, קצת מפתיעה החלטת המפקח הכללי להקים… טייסת משטרתית. ב-11 בדצמבר 1950 שלח ראש אגף הארגון, עמוס בן גוריון (כן, הבן של), מסמך לכל מפקדי המחוזות והאגפים האחרים. במסמך, שכותרתו הייתה "הנדון: מועמדים לטייסי משטרה," הודיע בן גוריון על הכוונה להקים במשטרה "חוליית סיור אווירי" ובה ארבעה טייסים ומספר מטוסים קלים. הטייסים, קבע בן גוריון, לא יבחרו מבין יוצאי חיל-האוויר, אלא יהיו שוטרים מן השורה, שיצטרפו לקורס הטיס הצבאי. מועמדים מתאימים היו שוטרים בדרגת סמל, בעלי "בריאות מעולה ביותר" והשכלה תיכונית (דבר די נדיר באותן השנים, ולא רק במשטרה).

טייסת המשטרה נוסדה בשנת 1952 וכללה מטוסים קלים מסוג פייפר פייסר (Piper PA-20 Pacer), פייפר טריפייסר (PA-22 Tri-Pacer) וססנה 170 (Cessna 170). היחידה פעלה משדה דב ואת המטוסים תחזקו המכונאים של הטייסת הקלה בחיל האוויר (טייסת 100). ארבעת הטייסים הראשונים, שכאמור נבחרו מבין המשרתים בארגון, הוכשרו על ידי צה"ל במשך כשנה. אליהם הצטרפו עם הזמן גם יוצאי חיל האוויר. על היחידה פיקד מפקח אליעזר בן-יצחק, שהתחיל את שירותו המשטרתי כזקיף בנמל חיפה

משימתה העיקרית של טייסת המשטרה הייתה לסייר לאורך גבולות המדינה, במטרה לסכל את פעילות המסתננים והמבריחים. בנוסף, סייעו המטוסים גם במשימות משטרתיות שגרתיות יותר, כגון איתור נעדרים.  במאמר בעיתון המשטרה "999" (שראוי לטור נפרד משלו), התפרסם בשנת 1954 מאמר, שסקר את פעילות הטייסים ובו נכתב:

מאז הופעל לראשונה מטוס-הסיור של המשטרה, נהפכה קערת המסתננים והמבריחים על פיה. נפקקו נתיבי הסתננות והברחה, שעד אז כמעט ולא היתה גישה אליהם מצד סיירי קרקע; נתגלו דרכי הברחה והסתננות נסתרות, ונבלמה גניבת תבואות משדותינו ורעיית בקר-מסתנן על אדמותינו.

בעיצוב הסמל לטייסת, בחרו אנשי היחידה "ללכת על בטוח": לכנפי הטיס, שקיבלו מחיל האוויר, תפרו הטייסים כפתור פליז מבריק, עליו התנוסס סמל המשטרה. שילוב זה, שהיה אולי אלתור פשוט, סימל את התכלית הכפולה של הטייסת, אשר בזמן מלחמה פעלה תחת פיקוד צה"ל (בדומה למשמר הגבול ולסירות השיטור הימי).

במבצע קדש, בהתאם לסיכום עם צה"ל, עברה טייסת המשטרה לרשות חיל-האוויר. מטוסי היחידה ביצעו משימות תובלה, סיור וקישור שונות במהלך המערכה וסייעו לכוחות הקרקע. ב-6 בנובמבר 1956, בתום המערכה, התבקש סמל בנימין גורדון להטיס את מפקד פיקוד הדרום, אלוף-משנה אסף שמחוני וקצין נוסף, סגן-אלוף אשר דרומי, מטקס הניצחון בשארם א-שיח' לרמת דויד. גורדון, שעבר למשטרה במאי 1956, לאחר שירות בן ארבע שנים בטייסת הקישור של חיל האוויר, טס יחד עם אל"ם שמחוני וסא"ל דרומי לביקור ביחידות צה"ל בא-טור ומשם יצאו צפונה. בשלב זה, נראה כי שמחוני, שהיה בעל הכשרה מסוימת בטיסה, ביקש להטיס את המטוס בעצמו. למרבה הצער, בשל רוחות חזקות שנשבו באותו הערב, נסחף המטוס לירדן והתרסק באזור עג'לון. גופותיהם של גורדון, דרומי ושמחוני, שנהרגו בהתרסקות, הוחזרו על ידי הירדנים לאחר מספר ימים. מפקח בנימין גורדון, זיכרונו לברכה, היה לחלל הראשון של טייסת המשטרה.

לאחר מבצע קדש המשיכה הטייסת לפעול. עם זאת, השיפור במצב הביטחון ובמיוחד הצמצום הדרמטי בהסתננות, שחל בעקבות הלחימה, הפחית את הצורך בשירותיה. במקביל, גרמה מצוקה כלכלית לירידה בשכר הטייסים, לעומת זה שניתן לאנשי חיל האוויר. סיבות אלה, בין היתר, עמדו בבסיס ההחלטה לפרק את היחידה בשנת 1966. מטוסי המשטרה וטייסיה היו לזיכרון עמום, שנשמר רק דפיו המצהיבים של "999":

על פני הגבול מכירים כבר את טרטורו מטוס המשטרה. הוא נוסך הרגשת בטחון ועידוד, הרגשה של "נשר יעיר על קינו". חובבי רדיו יכולים לקלוט במשך מרבית שעות היום את קריאתו של הטייס במדים הכחולים, מפקח-ראשון במשטרת ישראל, המכריז – לידיעת תחנות המשטרה השונות – על פעולותיו החיוניות: "הלו, הלו, אני נמצא מעל לגבול…"

תודתנו נתונה לרפ"ק רז אידלסון, על עזרתו בהכנת מאמר זה ועל תרומתו רבת-הערך לשימור מורשת המערך האווירי של משטרת ישראל.