בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

מה משותף להאן סולו ולמפכ”ל הראשון?

האן סולו, המבריח הקשוח אך בעל לב-הזהב, הוא אחת הדמויות המוכרות ביותר בתרבות המערבית המודרנית. החיוך השובב, הביטחון העצמי המופרז והציניות שלו, הפכו אותו לדמות לחיקוי עבור רבים, שגדלו עם סדרת סרטי “מלחמות הכוכבים”. לצדו של האן תמיד נמצא חבר נאמן, שסייע לו לצאת מרגעים קשים ומתסבוכות לא צפויות. לא, אין הכוונה לצ’ובקה, אלא לאקדח הלייזר (Blaster, “נפצר” בתרגומים הישנים לספרי מדע-בדיוני), שתמיד חגור על ירכו.

האן וחבר

לא, לא התבלבלתם: אתם עדיין באתר בית מורשת משטרת ישראל, ולא בבלוג גיקי, שעוסק בסוגיה הרת הגורל “מי ירה ראשון?” (האן, ואנחנו קובעים זאת כחוקרי זירה מומחים). תופתעו לגלות, שאת אקדח הלייזר המיתולוגי תוכלו למצוא אצלנו, באולם התצוגה, ודווקא בזה שמוקדש לתקופה הקדומה ביותר של השיטור בארץ.

לא הרבה אירועים היסטוריים התרחשו בשנת 1896: וילהלם רנטגן גילה את הקרינה הקרויה על שמו, האולימפיאדה המודרנית הראשונה נערכה באתונה, ומשחק כדורסל הנשים הראשון נערך בארצות הברית. וגם… חברת הנשק הגרמנית מאוזר (Mauser) השיקה אקדח חדש, שכונה, בהתאם לשנה, בשם C96.

המאוזר היה כלי נשק מהפכני. ראשית, הוא הוזן ממחסנית ולא מתוף, בניגוד לרובם המכריע של קודמיו. שנית, בניגוד לאקדחים האוטומטיים הבודדים שקדמו לו, הוא נחשב לנשק אמין, ושלישית, מהירות הלוע הגבוהה, בה עזבו הקליעים את הקנה, הפכו אותו למדויק גם בטווחים דמיוניים לאקדח (עד 200 מטרים, בידיים של יורה מוכשר. מאוד). ולא פחות חשוב: הוא פשוט לא היה דומה לשום דבר שקדם לו. למאוזר היה גוף שטוח, זוויות חדות וקנה ארוך, דק ואלגנטי. גם ידית האחיזה הייחודית שלו, שנראתה בדיוק כמו ידית של מטאטא עץ קטן, הוסיפה לחן של האקדח והקנתה לו את כינוי החיבה “Broomhandle” (“ידית-מטאטא”).

תרשים המנגנון של אקדח מאוזר C96

כל אלה הפכו את המאוזר לאביזר הכרחי לכל קצין בריטי שכיבד את עצמו, ואלה רכשו אותו בהמוניהם (באופן פרטי!) והשתמשו בו באין ספור “מלחמות קטנות” ברחבי האימפריה. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, היה המאוזר כבר נשק ותיק ובוגר, שעבר שורה של שכלולים ושיפורים. בין היתר, החליפה מחסנית נפרדת, אותה ניתן לפרק מהגוף, את המחסנית הפנימית המקורית. חברת מאוזר גם יצרה עבור האקדח נרתיק נשיאה עשוי מעץ, שיכול היה להתחבר אל ידית האחיזה ולהפוך לקת. דבר זה הפך את האקדח למדויק עוד יותר. בקיצור, המטאטא הגרמני התאים במיוחד ללחימה בתנאים המיוחדים של החזית המערבית, וצבאות רבים הצטיידו בו.

קצין צבא גרמני, חמוש ב”מטאטא”, בזמן מלחמת העולם הראשונה. שימו לב לקת העץ, ששימשה גם כנרתיק עבוד האקדח.

סיפורו של המאוזר בארץ ישראל התחיל עם קציני הצבא העות’מאני, שחלקם הביאו אותו עמם. גם אנשי ארגוני השמירה היהודיים הראשונים, “בר גיורא” ו”השומר”, נשאו אותו בגאון. בתקופת המנדט הפך האקדח ללהיט בקרב אנשי הביטחון ולוחמי המחתרות ביישוב. בארץ נוספו ל”מטאטא” כינויים נוספים, בהם “הממזר” ו”המסור”. שמות אלה שימשו לעתים כצופן, על מנת להסוות את השימוש בנשק מפני אנשי הבולשת הבריטים, שהאזינו לשיחות הטלפון.

חייל בריטי בפלגות הלילה המיוחדות מתאמן בירי במאוזר C96 באיילת השחר, יוני 1938.

שתי דמויות מפורסמות, שהחזיקו באקדח באותם הימים, היו יצחק לנדורבג (שדה), מפקד “הנודדת” ומייסד הפלמ”ח, שלימים היה אלוף בצה”ל; ויחזקאל סחרוב (סהר), שהיה לימים למפקח הכללי הראשון של משטרת ישראל.

יחזקאל סחרוב (סהר) חמוש במאוזר, 1938 

לאחר קום המדינה המשיכו כוחות הביטחון להשתמש באקדח, עד שיצא סופית משירות, במהלך שנות החמישים. בבית המורשת אנו מחזיקים ב”מטאטא”, עם נרתיק עץ מקורי, שתרם על ידי איש המשטרה והבלש המיתולוגי, קרל זינגר ז”ל.

מפקד כיתה בחיל-הספר (יחידה צבאית, שקדמה למשמר הגבול) חמוש במאוזר, 1950.

אז מה הקשר להאן סולו? אם תתבוננו היטב באקדח שלו, תראו שהוא לא אחר מאשר המאוזר המפורסם, שאיש האביזרים ההוליוודי קצץ לו את הקנה והצמיד לו כוונת. אם כך, מסתבר שאת המטאטא הכירו כבר לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה…

דילוג לתוכן