מצפה אופיר: ימה כחולה ושוטרים ירוקים

מצפה אופיר וגבול ישראל סוריה 1949 -1967

מהאתר "עמירם במשעולי ישראל"

אנו צופים על הכנרת והיא נראית שלווה ורוגעת, ממש "קסם על ים כנרת". אך זה לא תמיד היה כך: במשך תשע עשרה שנים, מיום הקמת המדינה ועד למלחמת ששת הימים, נמצאה הכנרת בלבו של העימות הצבאי בין סוריה וישראל. המאבק היה קשה וגבה קורבנות לא-מעטים. גם משטרת ישראל ושוטריה נטלו בו חלק משמעותי, אך מעטים זוכרים זאת בימינו.

הרקע לסכסוך היה בקו הגבול, שקבעו הבריטים והצרפתים בין שטחי המנדט שלהם בארץ-ישראל ובסוריה. בהסכם ניוקומב-פולה, משנת 1923, החליטו השלטונות הזרים כי הכנרת כולה, ובכלל זה רצועת חוף באורך 10 מטרים ממזרח לה,  תהיה בתחום השליטה האנגלי. כדי לאפשר לתושבי הכפרים שממזרח לכנרת, שהיו תחת שלטון צרפתי, להמשיך לשאוב מים מהכנרת ולדוג בה, נחתם הסכם נוסף, של שכנות טובה, שהתיר לכפריים הסורים להשתמש במי האגם.

עם תום מלחמת העצמאות חתמו ישראל וסוריה על הסכם שביתת נשק, שהתבסס על הגבולות המנדטוריים הקודמים. עם זאת, סוריה סירבה להכיר במדינת ישראל, או בקיומו של קו גבול עמה. לכן, למרות שעל-פי קו שביתת הנשק הייתה הכינרת כולה, עם רצועת החוף המזרחית שלה, בריבונות ישראלית, התעלמו ממנו הסורים בכוונת תחילה. רועי צאן היו יורדים להשקות את עדריהם בכנרת, חקלאים משכו מים לשדותיהם ודייגים סורים המשיכו לשוט באגם ולדוג בו. השלטונות הסורים, כמובן, לא עשו דבר למנוע זאת. להפך, הצבא הסורי חיפה על הפרות הגבול האלה ממוצבים, שהקים בשיפולי הרמה. מעת לעת, ירו החיילים אל עבר סירות ישראליות ואף גרמו לקרבנות בנפש.

סירת דיג בכנרת

ישראל מצאה את עצמה מול אתגר מורכב: מצד אחד, היה צורך למנוע את הפרת הריבונות ולהגן על חיי האזרחים ששטו בכנרת. מצד שני, הסכם שביתת הנשק הגביל מאוד את הכוח הצבאי שישראל הייתה יכולה להציב באזור. הפתרון לבעיה נמצא במשטרה, וליתר דיוק בסירות המשטרה של חטיבת נמלים וגבולות (היום מערך השיטור הימי).

סירת משטרה בכנרת, שנות השישים

סירות המשטרה סיירו על פני האגם, הגנו על דייגים ישראליים ואכפו את הריבונות. הסורים ירו על השוטרים ופעם אחת, ביולי 1950, אף השתלטו על סירה ושבו את שני השוטרים שעליה. התקריות הלכו ותכפו. למרות ניסיונות תיווך של האו"ם, הסורים לא חדלו מניסיונם להשתלט על הכנרת.

בשנת 1954 קמה פלוגה ט' של משמר הגבול, בפיקודו של רפ"ק אהרון כהן. תפקידה היה לאבטח את קו הגבול, מאזור קיבוץ גשר שבבקעת הירדן ועד  לכנרת. הפלוגה הייתה כוח "רב-חילי", והיא כללה מחלקה רגלית, מחלקת משוריינים ומחלקה ימית. האחרונה פעלה בשיתוף עם צה"ל, תחת פיקודו של קצין מחיל-הים. סגנו היה שוטר "כחול" ואילו הלוחמים היו שוטרי משמר הגבול.

המחלקה הימית סיירה בכנרת, הגיבה לפעילות הסורים, סייעה לסירות ישראליות וביצעה פעילות יזומה. באביב 1955 חילצו השוטרים סירת דיג ישראלית, שבעליה נטשו אותה לאחר ירי סורי. מאוחר יותר באותה השנה, אספו אנשי המחלקה הימית מודיעין על המוצבים הסורים והחוף המזרחי, ששימש את כוחות צה"ל בפשיטה נרחבת על יעדי האויב. עד לשחרור רמת הגולן, במלחמת ששת הימים, המשיכו סירות המשטרה לקחת חלק פעיל וחיוני במאבק לשמירה על הריבונות הישראלית בכנרת.

 

חללי המחלקה הימית: יצחק מורנו, אורי אסייג, מכלוף שלוש וגרשון סימון הי"ד

למרבה הצער, היו חללים מקרב השוטרים בכנרת. בארבעה במרץ 1956, כאשר סירת משטרה יצאה לחלץ דייגים ישראלים, שעלו על שרטון. הסורים פתחו באש כבדה על השוטרים. שניים מהם נהרגו במקום ושניים אחרים נפלו בשבי ונרצחו על ידי החיילים הסורים. החללים בתקרית זו היו יצחק מורנו, אורי אסייג, מכלוף שלוש וגרשון סימון, הי"ד.

מעט לאחר תחילתה של מלחמת ששת הימים, בחמישה ביוני 1967, הפגיזו תותחי הצבא הסורי את בסיס המשטרה שעל שפת הכנרת. אחד הפגזים הרג את מפקד הבסיס, ארנולד רוזנטל, שהיה לחלל הראשון בחזית הסורית במלחמה זו.

ארנולד רוזנטל הי"ד

בואו למצפה אופיר. שבו על שולחנות העץ, תכינו קפה משובח או תה צמחים, והשקיפו על הנוף המרהיב, שנשקף ממול. וכאשר תביטו בכנרת הכחולה, זכרו גם את השוטרים, שפעלו במשך 19 שנים כדי להגן עליה ופועלים בה עד היום.