סרט אפל

לא קל להיות שוטר.

המשמרות הארוכות והמתישות, עבודה מרובה בלילות, תגבורים שלא נגמרים, הלחץ הגופני והנפשי, עבודה בחגים ובשבתות כשרוב הציבור כולל בני המשפחה הקרובים ביותר בחופשה, הכוננות המתמדת, הסכנות שאורבות שם בחוץ מאנשים רעים או מסוכנים ועוינים: מחבלים, עבריינים, פורעי-חוק, מתמודדי נפש, שיכורים ומסוממים, התמודדות יום-יומית עם ציבור שלעיתים מתגרה, מתחצף, מתחכם, ביקורתי… להמשיך?

כן, כן, בהחלט לא קל להיות שוטר!

אבל יש עוד פן שמקשה על חייו של השוטר, והוא המפגש באירועים פליליים עם אנשים ודמויות שקשורות ומחוברות אליו באופן אישי בצורה כזו או אחרת. קרובי משפחה רחוקים וקרובים, חברים מהילדות, מהצבא, מהשכונה…

הארגון חשב על מצבים כאלה שמעמידים את השוטר, בעל כורחו בניגוד אינטרסים, במצבי חוסר נעימות ומבוכה ולעיתים חוסר אונים משווע, ולכן כדי להגן על השוטר ולמנוע ממנו להסתבך בתום לב, נקבע כי אם השוטר יודע מראש כי באירוע שבו הוא עומד לטפל מעורב מישהו המוכר לו מהרשימה שהוזכרה הוא לא יטפל באירוע, יבקש ממפקדו להעביר את טיפול האירוע לשוטר אחר, ולקבל לטיפול אירוע ניטרלי.

קורה לעיתים כי רק לאחר ששוטר נקלע לאירוע  מתברר לו שנכנס למצב של ניגוד עניינים. במקרה זה יקפיא הטיפול מיידית, יפסול עצמו מלטפל בו וידווח למפקדו, אלא אם מדובר באירוע שמאפייניו מחייבים תגובה מיידית ומניעת הסלמה, כמו הפרדה בין ניצים ומתקוטטים, עיכוב ומעצר חשודים, תפיסת ראיות וכו'. במקרה כזה ייתן השוטר את התגובה הראשונית הנדרשת בנסיבות האירוע, ומיד לאחר מכן ידווח למפקדו ולא ימשיך הטיפול באירוע.

***

היה זה אוגוסט טיפוסי בבירת הנגב, לילות הקיץ התאפיינו בחום כבד ויבש, חום שזנבות חמסין הצהריים אחזו בו ולא הרפו, ורק לקראת שעות הבוקר הקטנות, כשירד הטל – באה הקלה קצרה.

מלבד החום המעיק, מביא איתו הקיץ גם גל של פריצות, גניבות, שבל"ר (שימוש ברכב ללא רשות=גניבת רכב), חטיפות תיקים ושאר צרות, ולכן החליטו להקים בתחנת באר שבע "חוליית קיץ", קבוצה של שוטרים צעירים ונמרצים בפיקוד קצין, שיפעלו באופן מוסווה, כמו בלשים בבגדים אזרחיים, ויתמקדו בלחימה בפשיעת קיץ: פורצים, גנבים, בריונים וכו'.

צורפתי לקבוצה הזו, קיבלנו ארבעה כלי רכב מוסווים, קוֹרטינוֹת חבוּטוֹת וצבעוניות, משרד קטן במחלק בילוש ויצאנו לדרך. "טַחנּוּ" שעות במארבים ותצפיות, ביצוע חיפושים, מעצרים ועיכובים, בדיקת מאתרים (מקומות ריכוז עבריינים: מועדוני סנוקר, בתי קפה מעופשים, מאורות סמים וכדומה) ובדוקאים (עבריינים שלמשטרה יש עניין בהם עקב פעילותם הפלילית) וראינו שכר לעמלנו: עצרנו פורצים וגנבי רכב "על חם", ולא בחלנו בסוחרי סמים ובריונים. המשמרות אף פעם לא נסתיימו במועדן. היו אלו משמרות "גְמִישוֹת", גְמִישוּת שהתבטאה בעיקר בתוספת לא מבוטלת של שעות עבודה, והמון משמרות לילה, אבל אף אחד לא התלונן. ידענו שהפעילות שלנו חשובה לביטחונם של האזרחים התמימים והשלווים. התפיסות המריצו ועודדו אותנו, מה גם שבאותה עת נהוג היה במשטרה, ברוח "קינאת סופרים – תרבה חוכמה", לתת שי צנוע – פרס כספי קטן לשוטר שתפס פורץ, סמים, רכב גנוב או עבריין נימלט, ובתוך הקבוצה התפתחה תחרות בריאה וחיובית – מי יהיה "מלך התפיסות"!

אומר בצניעות כי לשמחתי "מַלכְתי" לא מעט פעמים כאלוף התפיסות והמעצרים!

חברתי לחוליית ההוצאה לפועל וביקשתי מאליקו, ראש הצוות, להעביר אלי את כל פקודות המאסר התלויות נגד העבריינים, פקודות שהוציא בית המשפט עקב אי תשלום חובות, קנסות או אי-התייצבות להופעה למסירת עדות בבית-המשפט (צו הבאה), וכל פעם שנתקלנו בדרוש מעצר שכזה, עצרנו וכלאנו אותו והרחקנו אותו מהרחוב.

***

01:33 בלילה. סיור ממונע שגרתי בשכונה ד'. זה הלילה החמישי שלי ברצף השבוע. כשחלפנו על פני המרכז המסחרי "גילת" הרגשתי שעיניי כבדות מעייפות, הבטן מקרקרת ומציקה.

אחזתי במכשיר הקשר הנישא וקראתי: "37 כאן 371, אני מבקש לרדת לעיר העתיקה לקנות איזו פיתה עיראקית ושוקו. שמישהו יחפה עלי בבקשה בשכונה ד' לחצי שעה בערך, עבור".

קצין חוליית הקיץ אפילו לא הספיק לענות כשאת חשכת הלילה קרעה קריאתו הדרמטית של המוקדן: "371, המתן! ניידות 300 מיידי! פורצים בקולנוע "גילת" בשכונה ד' צפון!"

"עצור! עצור!" טפחתי על כתפו של שמול-שמול, הבלש הצעיר והנמרץ שנהג את קורטינת הבילוש האדומה. "תפרסס חזרה למרכז "גילת".

"ניידות 300 כאן 371, פורק עכשיו רגלי מכיוון אברהם אבינו!" קראתי ברשת הקשר. "תגיעו מכיוון רחוב דוד המלך ויעקב אבינו, בלי קוג'אקים (פנס כחול מהבהב), בלי סירנות ובלי חראקות! ב"שוואייוואיה" (לאט לאט)! "

ירדתי מהניידת המוסווית כשאני נוטל עימי פנס רב עוצמה והתחלתי לרוץ לכיוון אולם הקולנוע החשוך והסגור. "מה יש להם לגנוב בקולנוע?"  הרהרתי לעצמי תוך כדי ריצה, ואז נזכרתי, בקולנוע יש מזנון: סיגריות, שתייה קלה, חטיפים… יש מה לגנוב…

התקרבתי אט אט  ובקומה שפופה לאולם הקולנוע ושמעתי קולות ניפוץ זכוכיות, במקביל שמעתי את עמיתי הבלשים מגיעים גם הם מכיוונים שונים למרכז. התקרבתי למבואה והבחנתי בשברי זכוכית על הרצפה. הפורצים, ארבעה במספר, נכנסו דרך הדלת המנופצת לאולם.

נכנסתי גם אני דרך הדלת המנופצת, למרות שניסיתי להיזהר כמיטב יכולתי, בכל זאת נחתכתי בלחי משבר זכוכית, אך לא הרגשתי בכך כי גופי היה מוצף באדרנלין עקב המתח וההתרגשות. כרעתי ברך, ואימצתי את עיניי. חשיכה כבדה שררה באולם. כריתי אוזן ואז שמעתי לחישות ואחריהן טיפוף רגליים מהיר.

"ניידות, מיידי!" זעקתי בגל, "הם ברחו לתוך האולם! תסגרו את דלתות היציאה!"

הדלקתי את הפנס והבחנתי בתריס דלפק המכירה של מזנון הקולנוע שנעקר באמצעות לום ברזל גדול וכבד, שהיה מושלך על הדלפק. על הרצפה היו מושלכים בבליל חפיסות סיגריות, עוגות, חטיפים ובקבוקי שתייה קלה. כיביתי את הפנס ונכנסתי חרש אל פנים אולם הקולנוע.

ארבעת הפורצים שנלכדו בתוך האולם הענק והאפל, נקטו בטקטיקה חכמה – הם נשכבו על בין שורות המושבים, משתדלים להיטמע ככל האפשר ברצפה ולהחניק את נשמתם. הדלקתי שוב את הפנס והארתי אל חלל האולם, מנסה לאתר תנועות חשודות. שלושה בלשים נכנסו לאולם החשוך והחלו לסרוק גם הם אחר החשודים המסתתרים. הוריתי להם לנעול את דלתות היציאה מהאולם, ושבכל צד יישאר שוטר עם גבו לקיר, כדי שאם מישהו מהפורצים השוכבים יחליט להתרומם ולהימלט החוצה – אפשר יהיה לעצור אותו טרם יגיע לדלתות היציאה.

כיביתי את הפנס וכרעתי ברך. עיני החלו להתרגל אט אט לאפילה והחלתי להבחין בשורות המושבים, במסך ההקרנה ובדלתות. עצרתי נשמתי, נשכבתי והתחלתי לבחון את הקרקע שמתחת למושבים. כעבור דקה הבחנתי באחד הפורצים. הוא שכב בדממה מתחת לכיסאות, 3 שורות לפני, פניו טמונות ברצפה וכפות ידיו שלובות באופן מוזר על עורפו, כאילו היה שבוי. זחלתי חרש קדימה, וכשהגעתי לשורת המושבים שמתחתיו שכב הפורץ, נכנסתי פנימה אט אט.

הגעתי מאחוריו. הוא לא הבחין בי. כשיכולתי לגעת בכפות רגליו התרוממתי קלות, הנחתי את ברכי בין שכמותיו וקראתי בקול: "משטרה, אתה עצור!", תוך שאני מדליק את פנסי.

באותה שנייה התעורר כל האולם.. שניים משלושת הפורצים האחרונים נבהלו ואיבדו עשתונות, קמו והחלו לרוץ לכיוון דלתות היציאה, ונפלו כפרי בשל לידיהם של הבלשים האחרים. הפורץ שאני לכדתי הסתובב על גבו כשפניו אלי, ולפתע זיהה אותי וקרא בהפתעה:" חסה?, זה אתה?" (בילדותי שיבשו את שם משפחתי בהטיות שונות – חוסי, חוסיין, חסן ואפילו… "חסה").

"בנדה? זה אתה?!" קראתי בתדהמה.

יעקב בן דוד, המכונה "בנדה" (שמות בדויים), היה חבר ילדות וותיק, גדלנו ביחד, למדנו ביחד, אכלנו ביחד, אבל כשבגרנו נוצר נתק בנינו. אני התגייסתי לצבא, הוא עבר שכונה, ולצערי הוא חבר לטיפוסים מפוקפקים והידרדר.

"חסה, תעשה טובה, כפרה, שחרר אותי!", התחנן על חייו. "אחי, תן לי ללכת הפעם!"

לא הספקתי להגיב אפילו, מהצד הנגדי הגיע "שמול-שמול", הבלש הצעיר, בן טיפוחי, הוא שלף זוג אזיקים, כבל את בנדה בזריזות, אחר טפח על כתפי וחייך:" עבודה יפה, אבאל'ה! אני אמשיך איתו מכאן ברשותך!"

הוא העמיד את חברי לשעבר על רגליו, אחז בידיו הכבולות והוביל אותו. בנדה הסב את ראשו לאחור והביט בי במבט מלא אכזבה ועצב. חשתי ממש כמו השוטר אזולאי בסצינת המעצרים המפורסמת של "הבנות העובדות", כשסימי (השחקנית ניצה שאול), מתחננת בפניו כי ישחרר אותה מאחר והיא קטינה, אזולאי מהסס קלות, ולמגינת ליבו מגיע מפקדו הקשוח, סמל בז'ראנו, וההזדמנות חולפת לה…

"אה.. שמול-שמול, רק רגע…", קראתי לעבר הבלש והעצור המתרחקים ממני. הם נעצרו וסבו לעברי במבט שואל.

"שמול, אה… עוד לא הספקתי לעשות חיפוש, אז לפני שאתה מעלה אותו לניידת, תעשה חיפוש בבקשה, ובעדינות."

שמול הנהן בראשו, משתומם למראה ארשת פני הכבדה והרצינית. בנדה עוד הספיק להפטיר לעברי בציניות: "תהיה בריא, יא חסה…", והם התרחקו.

התיישבתי בכבדות על המושב באולם הקולנוע החשוך. היטיתי ראשי לאחור ועצמתי את עיניי. כבדות ולאות אחזו בעצמותי, עצב כבד מילא את ליבי. אחזתי בעוצמה את מסעדי המושב בשתי ידי, עד שפרקי אצבעותיי הלבינו…

האור באולם הקולנוע החשוך נדלק לפתע. עייני המסונוורות נצטמצמו. קריאות השמחה והסיפוק העולצות של הבלשים מילאו את האולם. כל הפורצים נתפסו על שללם וכלי הפריצה שלהם. הצלחה מחממת לב, אבל ליבי כבד עלי.

קצין חוליית הקיץ הגיע אלי בחיוך רחב: "סרפיקו, מה נרדמת? חביבי… קום, קום! יאללה, קום! ההצגה נגמרה ב"הפי הנד" ".

קמתי בכבדות. "אליעזר, אני מפורק. אני מבקש לרדת עכשיו הביתה, לנוח ולהתאושש, כי גם מחר אני עובד לילה".

הקצין המופתע הסיע אותי חרש לביתי.

כשהגעתי לביתי, צנחתי למיטה פרקדן כמו שאני, בבגדיי ונעליי, כיסיתי את ראשי בכר ועצמתי את עיני…