בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

להיות מדריך!

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

בילדותי, היית טיפוס ביישן ונחבא אל הכלים. כשהפכתי לנער “נפתחתי” מעט והייתי המצחיקן של החבר’ה, אחד שמשחרר קטעים של ה”גשש החיוור” וסרטים ישראלים ברצף. אבל, אף פעם לא דמיינתי שאוכל לעמוד מול קהל ולדבר בחופשיות, ברצף וברהיטות, מבלי שהקול או הרגליים ירעדו לי…

לא הייתי לבד! מחקר מדעי, שבחן עד כמה נפוצה חרדה מפני דיבור מול קהל, גילה כי יותר אנשים מפחדים לשאת נאום פומבי, מאשר מפני המוות. כלומר, בלוויה ממוצעת, רוב המשתתפים יעדיפו להתחלף עם בר-המינן, ולא עם מי שנושא את ההספד…

השינוי אצלי התחיל בזמן שירות החובה. בהתחלה הייתי פשוט שיריונר, לא פחות ולא יותר (בסיני, כשעוד הייתה שלנו). אבל עם הזמן התקדמתי, ולאחר קורס מוניתי למט”ק – מפקד טנק. וכל מפקד, זוטר ככל שיהיה, חייב מדי פעם לדבר ולהציג נושא כזה או אחר בפני הצוות, המחלקה ואפילו הפלוגה.

ואז התגייסתי למשטרת ישראל – והשתניתי לגמרי!

בקורס השוטרים הבסיסי הייתי החניך הצעיר ביותר במחלקה. הייתי נלהב, תוסס, נמרץ ותאב למידה, וזכיתי לקבל ציונים גבוהים במבחנים ובתרגולות. כמו שאמרנו פעם, נמצאתי “באורות גבוהים” במהלך כל חודשי הקורס הארוך. השוטרים הוותיקים, שהסתכלו עלי בתימהון, לא כל כך הבינו מאיפה חדוות הלמידה הזו. האמת? היום אני קצת מבין אותם: הקורס נערך בבית הספר הארצי (בא”ר) שליד קריית-אתא, שהיה באותם ימים “חור” שנמצא “אי-שם בצפון.” כמובן שלא יצאנו משם במהלך השבוע! ובנוסף, המשמעת הייתה נוקשה, שריד לתקופת המנדט…

בניגוד לרוב חבריי שהיו נשואים והורים לילדים, אני הייתי רווק נטול דאגות, ולא הוטרדתי מהריחוק מהבית. מה גם, שכמי שבא מבאר שבע, בירת המדבר, הגבעה הירוקה של הבא”ר הזרימה חמצן נקי וזך לריאותי.

את הקורס סיימתי כחניך מצטיין. ביקשתי להישאר כמדריך, אך מפאת גילי הצעיר ותקופת שירותי הקצרה בחיל, נשלחתי אחר כבוד בחזרה לשטח, לצבור קצת וותק וניסיון. “אני עוד אחזור!” הבטחתי לצוות המדריכים שלי בפאתוס, משל הייתי ארנולד (אסטה לה ויסטה, בייבי!) שוורצנגר.

ואכן… חזרתי!

כעבור שלוש שנים טיפסתי שוב על הגבעה הירוקה והמוכרת, שמח וטוב לב. הפעם, כחניך קפ”ז (קורס פיקוד זוטר, ידוע גם כקורס סמלים). אהבתי, פרחתי, נהניתי מכל רגע וחייתי במין מקסם חוזר (“דז’ה וו”) תמידי. למדתי בשקידה ובשקיקה, והפעם הייתה מולי תחרות לא קלה על תואר החניך המצטיין!

באמצע הקורס זומנתי לראיון אצל מפקד המחלקה. הוא קיבל את פני בחיוך לבבי. “טוב, סרפיקו”, פתח ואמר. “אין פה הרבה התלבטויות! מבחינה עיונית, יש לך את הציונים הכי גבוהים בקורס בכל המקצועות. מבחינה חברתית, אתה מאד מקובל ואהוד הן על-ידי עמיתיך לקורס והן ע”י מפקדיך. אתה תמיד ראשון להתנדב ולעזור. אתה חברותי, ממושמע… מה יש לומר? אתה בדרך ל”כוכב פתוח” (כינוי לסמל שהוענק אז לחניך המצטיין) שני ברציפות!”

שמחתי. הנדתי בראשי לתודה והרשתי לעצמי חיוך קטן. “תודה, המפקד!” הייתי מאושר וגאה בתוך תוכי, אך הקפדתי לשמור על צניעות, לא רציתי להצטייר כשחצן…

“יש לך למה ומר לפרוטוקול, לסיכום השיחה?” שאל מפקד המחלקה ושלף את עטו.

“אני שמח ומודה על הדברים החמים שנאמרו כאן, ומקווה להיות ראוי להם!” אמרתי בהתרגשות, והוספתי:  “ואני שואף בתום הקורס, להישאר כמדריך בבית הספר לשוטרים!”.

העט נשמטה מידו… “מה… מה אמרת?” התקשה מפקד הקורס להאמין למשמע אוזניו. “אתה רוצה מה?”

למה? תזכרו, מדובר בתחילת שנות השמונים, לפני כארבעים שנה. בית הספר לשוטרים נמצא אז “בסוף העולם”, במקום שקשה להגיע אליו בתחבורה ציבורית (ולמי אז היה רכב פרטי?). לכן, עבור מי שלא התגורר בסביבה, היה השירות במקום כרוך בנסיעות ארוכות ובניתוק מבני המשפחה. סוג של עונש, או אולי גלות… אבל אני הייתי, עדיין רווק, נטול דאגות של משפחה, ילדים ומשכנתא. התאהבתי במקום, חשקתי בתפקיד המדריך והאמנתי בקרבי שאוכל לבצעו כהלכה ובהנאה.

הישרתי מבט אל הקצין, ואמרתי שוב: “אני רוצה להיות מדריך בבית הספר לשוטרים, המפקד!” אני חושב שאני מתאים, ולכבוד יחשב לי הדבר!”

הוא סגר את תיקי האישי, התרומם, ותקע בי מבט חודר. ליבי דפק בחוזקה, המחשבות התרוצצו בראשי. אולי הגזמתי? התחצפתי?

“בוא!”  פקד קצרות ויצא את משרדו בצעד מהיר. יצאתי בעקבותיו, מנסה לעמוד בקצב. הוא הוביל אל בניין פיקוד בסיס ההדרכה, וטיפס במדרגות לקומה השנייה. עליתי אחריו, גומע את המדרגות בזוגות. התרגשתי מאוד ולא הבנתי מה קורה.

“הסגן נמצא?” שאל מפקד הקורס את מזכירת הלשכה, והיא הנהנה בראשה לחיוב, מופתעת מעט. הוא הקיש על דלת משרדו של סגן מפקד בית הספר ומשנענה, פתח את הדלת ונכנס פנימה. נשארתי על עומדי, והוא סימן לי להיכנס אחריו. נכנסתי והצדעתי. הרגשתי יובש בפה. הסגן הצדיע לי בחזרה ותקע בנו מבט שואל ותוהה.

“צהריים טובים, המפקד!” פתח מפקד המחלקה, הוא הצביע לעברי והמשיך: “זה שמעון חסון, חניך קפ”ז שלי, שעומד להסתיים בעוד כשמונה שבועות. הוא החניך המצטיין של המחלקה, והוא רוצה להישאר כמדריך, כאן בבסיס. אני מאוד ממליץ.”

סגן מפקד הבסיס פקח עיניו בתדהמה, גבותיו התרוממו. מבטו נדד ממפקד המחלקה אלי וחזרה חליפות. אחר כך הרים את אפרכסת האינטרקום שעל שולחנו ואמר:” זאבה, תבקשי בבקשה מקצינת כוח האדם להגיע למשרדי, ותבדקי בבקשה אם גם היועץ יכול להגיע, תודה!”

לאחר כמה דקות, מצאתי עצמי עומד בפני וועדת קבלה להדרכה, שאורגנה “על המקום”, בפיקוד סגן מפקד הבא”ר, קצינת כוח האדם, מפקד קורס פיקוד זוטר והיועץ, כשלצדי עומד מפקדי.

“אתה גר בבאר שבע, איך תסתדר עם המרחק?”- הטיח בי הסגן.

“המפקד, אני רווק!” עניתי בקול בוטח. “אני בעצם גר פה בבסיס! אדרבא, אוכל להקל על המדריכים הצפוניים בעלי המשפחות, בכך שאטול עלי את הדרכות הערב.”

הסגן חייך, תשובתי מצאה חן בעיניו. הוא רכן קדימה והתלחש עם חברי הועדה. תקעתי מבט שואל במפקד המחלקה, והוא חייך חיוך קל וקרץ לי בשובבות. לקחתי נשימה עמוקה.

“טוב, תביט, מר חסון!” אמר הסגן. “הגענו למסקנה שאתה מתאים להיות מדריך אצלנו. תמשיך בעבודה הטובה, ואנחנו נתחיל לפעול בינתיים מול המטא”ר (המטה הארצי של המשטרה), מול מרחב הנגב ומול התחנה שלך, כדי להסדיר את העברתך אלינו.”

“תודה, המפקד! תודה לכם!” אמרתי בהתרגשות והצדעתי. “אני מבטיח לכם שאעשה הכל כדי לא לאכזב אתכם!”

סגן מפקד הבסיס נד בראשו קלות, הסתובבתי ויצאתי. שניות אחרי יצא מפקד המחלקה. הוא טפח על כתפי ואמר “מברוכ! אני סומך עליך! תחזור עכשיו למחלקה!”

***

שמונה השבועות הבאים היו קשים מנשוא. “קרב” התנהל מאחורי הקלעים בין בית הספר לשוטרים, לבין יחידת האם שלי, שלא הסכימה לשחרר אותי בקלות. כל כמה ימים הייתי מברר בנימוס במשרד כוח האדם, אם יש כבר תשובה לגבי, ונענה בשלילה. האופוריה שהייתי בה התחלפה בדכדוך קל ובעצבות,. כל כך רציתי להיות מדריך….

שבוע רדף שבוע. הקורס התקרב לקיצו, ותשובה – עדיין אין. וזהו, תם הקורס. “מה עכשיו?” שאלתי בייאוש את קצינת כוח האדם. היא פכרה את ידיה וחייכה קלושות. “אל תדאג, סרפיקו היקר, צא למת”ג ונקווה שהכול יסתדר!”

מה זה מת”ג? מיד לאחר סיום קורס, היו החניכים יוצאים לאחת מתחנות המשטרה בארץ כ”מחלקת תגבור”. בזמן התגבור היו החניכים מסייעים ליחידה במשימותיה ורוכשים מעט ניסיון מעשי.

הוצבתי לתגבר בתחנת אשדוד, שם הצטרפתי למחלקת הבילוש. היו אלו שבועיים ברוכים ומאתגרים, במסגרתם השתתפתי בפעילות מבצעית ומודיעינית מרתקת. אבל בכל יום הייתי מתקשר ממשרד הבלשים לבית הספר לשוטרים, ומתאכזב…

****

זהו, תמו השבועיים של המת”ג. שיחת הבוקר עם קצינת כוח האדם, ביום העבודה האחרון שלי באשדוד, הייתה עצובה. “מצטערת, סרפיקו, עדיין אין לנו תשובה. תחזור לבאר שבע, אבל אני מבטיחה לך שהמאבק שלנו לא תם!”

הודיתי לה. לאחר שהסתיימה השיחה, לא יכולתי להחזיק עוד את התסכול והצער. ישבתי במשרד הריק ובכיתי בכי חרישי. מיהרתי להתאושש, שטפתי את פני והצטרפתי לצוות, שהמתין לי בניידת הסמויה. בתום המשמרת נפרדתי בחיבוק מהבלשים החביבים, ועליתי על האוטובוס הביתה. הייתי עייף פיזית ומותש נפשית. מלנכוליה אחזה בי, הנחתי ראשי על חלון האוטובוס וניסיתי לנמנם. שתי דקות לפני שהאוטובוס יצא מהתחנה בדרכו דרומה, נשמעה לפתע ציפרור קצר של סירנה והכרזה ברמקול: “נהג, עצור ופתח את הדלת!”

פקחתי את עיני, האור הכחול של הקוג’אק (או “צ’קאלקה”, הפנס המהבהב), סינוור אותי מעט. נהג האוטובוס פתח את הדלת ודרכה נכנס שוטר סיור שהחזיק בידו מברק משטרתי ארוך. “יש פה חסון? שמשון חסון?”

הרמתי את ידי. “אחי, אני חסון. אבל שמעון, לא שמשון…” השוטר התקרב אלי, מסר לי את המברק, פלט קצרות: “בהצלחה!” וירד מהדלת האחורית. האוטובוס יצא לדרך.

האור הקלוש של מנורות האוטובוס, מעל לראשי, לא הצליח להתמודד עם האור שקרן מפני הזורחות. קראתי בהתרגשות את המברק, מרפרף על השורות הכתובות בשפה “טכנית” יבשה: “…לאור האמור לעיל, סוכם כי סמ”ר שמעון חסון יעבור לשמש כמדריך בבא”ר לאלתר נקודה כוח אדם מרחב הנגב נא העבירו תיקו האישי ותיקו הרפואי לכוח אדם נקודה “

***

קיץ 2020. כבר 42 שנים שאני משרת במשטרת ישראל, 30 שנה מהן כמדריך : בבית הספר הארצי לשוטרים בצפון, בבית הספר המחוזי הדרומי בבאר שבע ובבית מורשת משטרת ישראל שבמכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש. הגשמתי את חלומי, וזו הרגשה נהדרת! כל בוקר אני קם עם שיר קטן בלב, ויוצא שמח וטוב לבב לעבודתי. וזהו, קוראות וקוראים, האושר!

דילוג לתוכן