על ראש השוטר בוער הכובע, או: מה בין פקק רוסי לשוטר פלשתינאי?

אם הייתם מסתובבים בארץ ישראל של תקופת המנדט, לא הייתם מתקשים לזהות את השוטרים: על ראשו של כל אחד מהם היה "קוֹלְפָּאק": כובע גלילי, עשוי מצמר עבה, שבצדו תפור משולש מבד. בחודשי הקיץ גם הזיעה הרבה, שניגרה מתחת לכובע החם, הייתה מוכיחה לכם כי מדובר באיש משטרה.

"נוכחות ובולטות" היה עיקרון מנחה בעבודת המשטרה מתחילתה, בראשית המאה ה-19 בלונדון. כמו הצדק, על השוטר לא רק לעשות, אלא גם להיראות, בתקווה שעובדת היותו בולט בשטח תקל על אזרחים שומרי-חוק למצוא אותו בעת הצורך ותרתיע עבריינים מלפעול בסביבה. משום כך, חובשים שוטרים בכל העולם כובעים מיוחדים, שמטרתם לאפשר לחברי הציבור לזהות אותם במהירות.

טוב, אז הבנו "למה – כובע". אבל למה דווקא כובע צמר, בארץ ישראל, באוגוסט? התשובה מפתיעה מעט: בשנת 1921, כאשר קמה משטרת המנדט, התלבטו מפקדיה הראשונים בשאלת כיסוי הראש לאנשי הארגון. שתי האפשרויות שנבחנו היו כובע מצחייה בריטי, כדוגמת זה שחבשו חיילי הצבא (ואשר התאימו למדי החאקי שלבשו השוטרים), או התרבוש, אותו חבשו תושבי הארץ עוד בתקופה העות'מאנית. מהר מאוד הבינו הבריטים כי לבחירה בכובע עלולה להיות משמעות רבה, החורגת משאלת ההגנה על פדחתם של השוטרים. אם יבחרו בכובע המצחייה המערבי והמודרני, עשויים הערבים לראות בכך פגיעה בתרבותם, או רמז לכך כי השלטון מזדהה עם היהודים, יוצאי אירופה; ואם יבחרו בכובע אסלאמי מסורתי, עלולים היהודים לחשוד מפני הזדהות של השלטונות עם האוכלוסייה הערבית.

הקולפאק, לעומת זאת, נחשב לנייטראלי ולכן ככובע המתאים ביותר לשוטרים בארץ ישראל. הכובע הגיע מהרי הקווקז, עם השבטים הצ'רקסיים שהיגרו לארץ ישראל במאה ה-19. במלחמת העולם הראשונה היו בארץ גם מספר יחידות צבא עות'מאניות, שחייליהן חבשו לראשם קולפאק. הכובע הזה, אמרו לעצמם מתכנני המשטרה, עונה על כל הדרישות: הוא בולט ומרשים, מסורתי וקשור לאימפריה העות'מאנית מחד אך אינו מזוהה עם התרבות הערבית מאידך. העובדה שהוא תוכנן למזג האוויר החורפי בהרי הקווקז ולא לחמסינים של ארץ ישראל הייתה, כך נראה, חשובה פחות.

אגב, לא כל השוטרים בארץ חבשו את הקולפאק. הכובע שימש את אנשי ה"סקציה" הפלשתינאית במשטרת המנדט, כלומר שוטרים מקומיים, ערבים ויהודים כאחד. השוטרים הבריטים, לעומתם, חבשו בדרך כלל את כובע המצחייה המוכר, או כובע שעם קולוניאלי, המיועד לאקלים חם.

הקולפאק, שפירוש שמו הוא "פקק" בשפה הרוסית, נוצר בדגמים שונים. אלה העידו על שיוכו הארגוני או על תפקידו של מי שחבש אותו: השוטרים חבשו קולפאק שחור ולו משולש בד כחול-כהה; השוטרים-המוספים (גאפירים, נוטרים וכן הלאה) חבשו קולפאק בצבע חום-בהיר, ולו משולש בד בצבע חאקי; ואנשי חיל-הספר העבר-הירדני (יחידת שיטור ביטחונית שפעלה בצפון ארץ ישראל ובעבר הירדן) חבשו קולפאק שחור, כמו של השוטרים, ולו משולש בד אדום.

הדעות לגבי הכובע היו חלוקות: בעוד שהשוטרים היהודים, ככלל, שנאו אותו, הרי שלשוטרים הערבים הוא הפריע פחות. מה גם, שמאחר ולא הייתה לקולפאק מצחייה, יכול היה שוטר מוסלמי להתפלל ולהשתחוות, מבלי להסיר את הכובע מעל ראשו. על ההבדלים ביחס כלפי "פקק הצמר הקווקזי" מעידות התגובות השונות להפסקת השימוש בו, עם הקמת מדינת ישראל: בעוד שהשוטרים היהודים שמחו להיפטר מהכובע השנוא ומיהרו לאמץ במקומו את כובע המצחייה הבריטי, סירבו השוטרים הערבים להחליפו. במקרה אחד, התפטרו שמונה שוטרים ערבים בשנת 1949 מתפקידם, כשהעילה לכך הייתה ההחלטה לקחת מהם את הקולפאק!

היום אפשר לראות את הקולפאק בבית מורשת משטרת ישראל, בין היתר על ראשו של השוטר הרכוב, המספר על הימים שהיו ואינם – כשבגרוש היה חור ועל הראש היה… פקק.