המשטרה בירושלים המחולקת

בסוף מלחמת העצמאות נקבעו למדינה החדשה גבולות זמניים, עליהם הוסכם במסגרת הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו באי רודוס בתחילת 1949.

גבולות אלה עוצבו, במידה רבה, בעקבות הלחימה העזה שהתקיימה במהלך מלחמת העצמאות, ולמעט חריגים, שיקפו בעצם את השטח שבו החזיק כל צד כשפסקה הלחימה.

הגבול בירושלים, בהקשר זה, נקבע בפועל בסוף נובמבר 1948, כאשר נציגי כוחותינו ונציגי הכוחות הירדניים סימנו באופן לא-רשמי על מפה, את עמדות כוחותיהם, והגיעו להסדרה של הפסקת אש בפועל.

בהסכמים ברודוס לא הצליחו לייצר מפה מוסכמת אחרת, וכך נוצר מה שמוכר בשם "הקו העירוני", שחצה את ירושלים במשך 19 שנה, וקבע שהעיר העברית תהיה מוקפת בשטח עוין מצפון, דרום וממזרח – ובהר הצופים, בצפון-מזרח העיר, תהיה מובלעת ישראלית מפורזת נוספת, שהגישה אליה תהיה דרך שטח ירדני, ותחת הגבלות קפדניות.

הסכמי שביתת הנשק גם יצרו מגבלות לגבי אופיו של הכוח הביטחוני שניתן להציב לאורך הגבולות (למשל, לא הותרה הצבת טנקים בבירה, נאסרה כניסת חיילים למובלעת הר הצופים, והוגבלו סוגי הנשק שניתן להחזיק שם, וכד'). באופן רשמי צייתה ישראל להגבלות אלה, אך מתוך ידיעה שהירדנים לא צייתו להן, גם ישראל הפרה אותן, אם כי לא בצורה רשמית: כך, למשל, במקום להציב שוטרים בהר הצופים (הותרה הצבה של 120 איש שהיו מתחלפים אחת לשבועיים), הציבה ישראל חיילים, שלבשו מדי שוטרים; וכך, החזיקה ישראל בהאנגר סודי ביחידת טנקים בתוך העיר, למרות שהדבר נאסר במסגרת ההסכמים.

עבור משטרת ישראל, שבעצמה קיבלה את האחריות על השיטור בירושלים רק שלושה חודשים אחרי הקמת המשטרה בשאר מדינת ישראל, היוותה ירושלים אתגר מורכב, שהיו בו ארבעה מאפיינים, ששלושה מהם ייחודיים אך ורק לירושלים:

1. עיר בירה. כשהוקמה ישראל, בירתה בפועל הייתה ת"א, אך החל מסוף 1949, הורתה הממשלה על העברת מוסדות השלטון לירושלים, ומאז ועד היום נמצאים בה הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא ורוב מוחלט של משרדי הממשלה – ולאורך רוב התקופה הנדונה במאמר זה, שכנו רובם, באזור צפוף במרכז ירושלים, בסמוך למטה המחוז, ש"ירש" מהבריטים את מבני המטה הארצי שלהם, במגרש הרוסים.

עיר בירה במדינה דמוקרטית, היא המקום שבו נקבעת המדיניות ובו מתקבלות ההחלטות שמגדירות לאיזה כיוון תצעד המדינה. מטבע הדברים, אנשים שאינם מסכימים למדיניות שמתקבלת, ורוצים למחות עליה – יגיעו לעשות זאת בעיר הבירה, וכך הפך מרכז ירושלים, אזור צפוף מאוד מלכתחילה, למוקד של הפגנות חריפות מאוד, כמעט מרגע שעברה הבירה לירושלים. כאשר, למשל, הכריעה הממשלה בעד קבלת פיצויים מגרמניה המערבית, וחלק ניכר מהציבור התנגד להחלטה זו – ההפגנה המרכזית, בה השתתפו רבבות, ושכללה אירועים אלימים רבים, התקיימה ב-7 בינואר 1952, מול משכן הכנסת, ששכן אז ב"בית פרומין", ברחוב המלך ג'ורג'. המשטרה, כגורם שאמון על הסדר הציבורי, ובאותה עת, גם לאבטחת משכן הכנסת (משמר הכנסת הוקם מספר שנים מאוחר יותר), הייתה זו שהתמודדה עם יידויי אבנים לעבר המשכן, ועם ניסיונות להתקרב אליו ולהפריע לדיון שהתקיים בתוכו.

כעיר בירה, ירושלים היא גם המקום שבו מקיימת הממשלה את הטקסים הרשמיים שלה. מדי שנה התקיים בעיר מצעד בהובלת הנשיא, שחלף ברחובות העיר, ומדי שנה התקיימו האירועים המרכזיים הקשורים בציון חידוש העצמאות העברית. אירועים אלה, בדומה לכל אירוע גדול שיש לה השפעה על הסדר הציבורי, היו ועודם באחריות המשטרה, שגם נהגה להשתתף במצעדים אלה (בעיקר יחידות פרשים).

2. עיר קדושה. אי אפשר להפריז במשמעות הדתית של ירושלים, בכל הנוגע לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. לכולן מקומות קדושים בעיר, שמאמיני דתות אלה בכל העולם, רואים בהן חשיבות גדולה, ורגישים מאוד לסוגיות של פגיעה בהן. כתוצאה מכך, גם אחוז גדול מהאנשים שמתגוררים בעיר, הם אנשים מאמינים. בחלק שנותר בשליטת ישראל, שכמעט כל תושביו היו יהודים, היה אחוז גבוה של חרדים, שהיו רגישים מאוד לכל דבר שעלול היה, לשיטתם, לפגוע בצביונה היהודי-דתי של ירושלים (כמו פגיעה באופי השבת בעיר, פתיחת מקומות שאותם ראו כלא-צנועים וכד'). למרות שרוב המקומות הקדושים בירושלים נותרו בשליטה ירדנית, עדיין היו מספר אתרים קדושים ליהדות ולנצרות גם בשליטת ישראל, והרצון של צליינים לבקר באתרים משני צדדי הגבול, רק הוסיפה למורכבות זו. הפגנות חרדים, בעיקר על רקע חילולי שבת בעיר (כמו פתיחת קולנוע טרם יציאת השבת, נסיעה ברחובות ראשיים בשבת, ופעילות עסקית בשבת), היו גורם ראשי להפגנות; אך הן התחוללו גם על רקע פתיחת מוסדות שחלק מהחרדים ראו כפגיעה בוטה בצניעות, כמו בריכת שחייה, או מועדון נוער חילוני לבנות, בסמוך למאה שערים. העובדה שהריכוז החרדי הגדול ביותר בעיר, בשכונות מאה שערים וגאולה, היה צמוד לקו הגבול, ובפרט צמוד למעבר הגבול היחיד בין ירדן לישראל, גרמה לכך שנסיעת רכבים צבאיים, רכבים דיפלומטיים, וכן אוטובוסים של תיירים נוצרים, עברו לפעמים גם בשבתות דרך שכונות חרדיות. נושא זה היה מוקד קבוע למתיחות, ורק בהדרגה הצליחו מנהיגים חרדים להגיע להבנות עם הממשלה בכלל והמשטרה בפרט, על הסדרת סטטוס-קוו לא-רשמי, במסגרתו נעשה מאמץ לייצר צירים עוקפים, שימנעו מעבר רכבים בשבת בשכונות חרדיות, וההנהגה החרדית הסכימה לפעול למניעת הפגנות שיבשו את החיים מחוץ לשכונות החרדיות.

3. עיר ספר. כפי שכבר סופר, היה נושא הגבול מחובר גם להקשר הדתי, אבל הוא בראש ובראשונה היה נושא ביטחוני. ירדן הוסיפה לראות עצמה כמדינת אויב, ולאורך המחצית הראשונה של שנות החמישים, התמודדה ישראל עם תופעה חמורה של חדירות מסתננים משטח ירדן לישראל. גם בירושלים, שהגבול בתוכה חצה רחובות ושכונות, הורגשה תופעה זו, ולמעשה הפלוגות הראשונות של משמר הגבול כחיל עצמאי, הן אלה שהוקמו בשתי הנפות של מחוז ירושלים של משטרת ישראל – פלוגה א', הוקמה בנפת הבירה; ופלוגה ב' הוקמה בנפת הכפרים.

לא רק חדירות מסתננים איימו על ירושלים העברית, אלא גם ירי של צלפים ירדניים, שהמעדותיהם על חומות העיר העתיקה, יכלו לירות למרכז העיר העברית, ומפעם לפעם הפילו חללים. כדי למנוע תופעה זו, הוקמו בירושלים חומות בטון בסמוך לקו העירוני, וברחובות סמוכים לגבול, נתלו שלטים, שבהם צוין איזה צד של המדרכה הוא חשוף פחות לאש האויב.

עם זאת, לגבול, כאמור, היו גם מאפיינים אזרחיים. מעבר הגבול, שנודע בשם מעבר מנדלבאום (והיום שוכנת במקומו תחנת דלק…), התפתח במשך השנים, מנקודה שדרכו עברו רק אנשי או"ם שתיווכו בין ירדן לישראל, והפך למעבר גבול של ממש, עם מספר גדל והולך של תיירים שעוברים דרכו (תיירים נוצריים מחו"ל שבאו לבקר במקומות הקדושים, וערבים נוצריים מישראל שנסעו לבקר במקומות הקדושים, וגם לבקר בני משפחה בצד הירדני). משטרת ישראל, שהייתה אחראית אז על בקרת הגבולות בישראל, הקימה במקום נקודת משטרה, שהלכה וגדלה במשך השנים, ככל שגדל מספר היוצאים והנכנסים. ב-1964 היה מעבר מנדלבאום, התחנה האחרונה של האפיפיור פאולוס השישי, בביקורו בישראל.

4. המאפיין האחרון של השיטור הישראלי בירושלים המחולקת, הוא היחיד שאינו ייחודי רק לה: השיטור בעיר גדולה ומתפתחת. ירושלים העברית הייתה העיר השנייה בגודלה בישראל, ומספר תושביה גדל בתקופה זו (בין 1949 ל-1967) מ-100,000 איש לקרוב ל-200,000 נפש. המצב הסוציו-אקונומי של רוב תושבי העיר, היה קשה, ואלפים רבים מהם היו עולים חדשים ששוכנו בשכונות שננטשו ע"י ערבים במהלך מלחמת העצמאות. קשיים אלה, כאמור, לא היו ייחודיים רק לירושלים, אך הם התקיימו במקביל לאתגרים נוספים, שעימם התמודדה המשטרה בעיר. משטרת ירושלים נדרשה לסייע לתושבי העיר, שחלקם התגוררו במעברות ובשכונות מצוקה, בתחומים שאינם משטרתיים כמו חינוך, סיוע בפעילות קהילתית ועוד.

עם כל האתגרים הללו, התמודדה משטרת ירושלים, עד לבוקר ה-5 ביוני 1967, כשפרצה מלחמת ששת הימים. במשך יומיים נפרסו השוטרים בעיר, שהותקפה באש ארטילרית, ומילאו תפקיד קריטי בתחום ההגנה האזרחית. הם העבירו מזון למקלטים, העבירו נפגעים לבתי חולים, והסיעו אנשים ממקומות לא ממוגנים, לאזורים בטוחים יותר. ב-7 ביוני השלים צה"ל את ההשתלטות על החלק הירדני של העיר, ובתוך יומיים קיבלה משטרת ירושלים משימה גדולה חדשה: לאחד את העיר מחדש.