הופ, ג'ופ ולופ (HOP JOP LOP) – הניסיון (הכמעט) אחרון של משטרת המנדט לנצח את המחתרות

רב-פקד אורי קוסובסקי

השנה היא 1946 – המרד של המחתרות נמצא בשיאו, הבריטים משקיעים מאמצים אדירים בדיכויו, ובארץ ישנם קרוב ל-100,000 אנשי צבא ומשטרה. אזהרת ספויילר: זה לא יספיק להם…

המשטרה, שרבים מהבריטים המשרתים בה, הגיעו לארץ עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, ולא יכלו להתפטר או אפילו לצאת לחופשה, מאז שפרצה המלחמה, סובלת ממחסור משמעותי בכוח אדם בריטי, עקב עזיבתם של שוטרים בריטיים רבים, ברגע שניתנה להם האפשרות לעשות כן. המחסור העצום בכוח אדם מביא את פיקוד המשטרה לפרק את היחידה המיוחדת שהקימו במטרה להתמודד עם ההתקוממות של המחתרות העבריות, המשטרה הניידת (PMF – Police Mobile Force), שכללה ארבע פלוגות ממוכנות, ולהעביר את אנשיהן ליחידות המשטרה הרגילות.

הבעייה, מבחינת הבריטים, היא שיחידות המשטרה הרגילות אינן כשירות להתמודד עם לוחמי אצ"ל ולח"י, כך שהמשטרה (אחרי פירוק המשטרה הניידת) מוצאת עצמה תלוייה יותר ויותר בכוחות הצבא גם בביצוע משימות שבעבר יכלה לבצע בעצמה כמו סיורים רכובים בערים היהודיות.

פיקוד המשטרה בשלב זה של המנדט, זנח כמעט לגמרי כל מראית עין של כוח משטרה אזרחי, שנועד לספק שירות לתושבי הארץ, והמפקח הכללי, קולונל וויליאם ניקול גריי, הוא אמנם קצין מעוטר מימיו כמפקד כוח קומנדו של חיל הנחתים המלכותי – אבל מעודו לא שירת במשטרה טרם מינויו למפכ"ל משטרת המנדט.

כאמור, אחד מצעדיו הראשונים של גריי היה לפרק את המשטרה הניידת. צעד זה התקבל בעין רעה על ידי רוב השוטרים הבריטים שנותרו בארץ. השוטרים התנגדו לפירוק הן בגלל שהדבר הביא לכך שהדבר נתפש בעיניהם כצעד מוטעה מבחינה טקטית, היות וחשבו שהמשטרה הניידת הצליחה בתפקידה, והן בגלל שחלק המשימות שהוטלו על המשטרה הניידת, הוטלו כעת על יחידות משטרה רגילות. רוב השוטרים לא היו מודעים לכך שגריי החליט על הפירוק משום שמצבת כוח האדם שהייתה לרשותו, פשוט לא אפשרה לקיים את שני הכוחות במקביל. בכל הנוגע לתפישתו את המשימות של המשטרה, הוא לחלוטין הסכים עם רוב שוטריו (הגם שהם עצמם לא היו מודעים לכך באותה עת…) שעל המשטרה להיות נחושה והתקפית בכל הנוגע לטיפול במה שהם כינו בשם "הטרור היהודי".

הפתרון שגריי ואנשיו מצאו לבעייה של חולשת המשטרה במשימות הביטחון השוטף שלה, היה בעצם לנסות לשמר לפחות חלק מהיכולות של המשטרה הניידת – אבל לעשות זאת במסגרת יחידות המשטרה הרגילה, בשלושת המחוזות שבהם היו ריכוזים משמעותיים של אוכלוסייה יהודית: מחוז לוד (שכלל את כל גוש דן), מחוז חיפה ומחוז ירושלים.

בכל אחד משלושת המחוזות הללו הוקמה "יחידת סיור מבצעית" (Operational Patrol), שהייתה העתודה המבצעית המיידית של מפקדי המחוזות, והיא כללה פלגה משוריינת, שהתחלקה לשלוש מחלקות, שבכל אחת מספר רכבים משוריינים קטנים (עם מפקד, נה ולוחם בכל רכב) ופלגת סיוע, שכללה בין שלושה לחמישה נושאי גייסות משוריינים, זחליים למחצה (זחל"מים), כשבכל זחל"מ יש מפקד, נהג וארבעה לוחמים. בכל הרכבים (הן המשוריינים הקטנים והן הזחל"מים) היו מכשירי קשר, שאפשרו שליטה ובקרה טובים למפקדי הכוחות. בנוסף, בפלגת הסיוע היה גם רכב פיקוד נייד, ובו מכשיר קשר חזק יותר, עבור מפקד הכוח, ששימש אותו לצורך קשר הן עם חדר הפיקוד במטה המחוז, והן, במידת הצורך, עם המטה הארצי ועם יחידות הצבא.

בנוסף לדרגי השטח, היה ליחידות הסיור המבצעיות, גם דרג מנהלי, שטיפל בלוגיסטיקה ובבירוקרטיה הנגזרות מהפעלתן של יחידות אלה (כמו נשקיה, סדנת רכב, תפעול אמצעי קשר, ניהול כוח אדם וכד').

שמות היחידות, כפי שניתן לנחש מכותרת המאמר, היו לא יצירתיים במיוחד: יחידת הסיור המבצעי של מחוז חיפה, למשל, נקראה "יחידות הסיור המבצעי של חיפה" (Haifa Operational Patrol), אם כי ראשי התיבות נשמעו טוב יותר: הופ (HOP)…

רובם הגדול של המשרתים ביחידות אלה, היו יוצאי המשטרה הניידת, ובמידה רבה הם ראו אותן כהמשך ישיר של הגוף הקודם שאליו השתייכו. בפועל, למרות הדמיון במשימות, באנשים ובציוד, היו שני הבדלים משמעותיים מאוד ביותר שתי היחידות:

1. שרשרת הפיקוד – יחידות הסיור המבצעיות היו כפופות למחוזות המשטרה, ולא חלק מגוף ארצי שהיה כפוף ישירות למפכ"ל.
2. גודל היחידות – יחידת הסיור המבצעי של מחוז לוד, שהייתה הגדולה ביותר מבין השלוש, כללה בשיאה כמאה שוטרים ברוטו (כולל דרג המנהלה), בעוד שכל אחת מארבע הפלוגות של המשטרה הניידת, מנתה קרוב למאתיים איש.

כפי שכבר נכתב בספויילר בתחילת המאמר, הבריטים נכשלו במאמציהם לדכא את ההתקוממות היהודית, ובחודשי המנדט האחרונים, כאשר החל הפינוי הבריטי, הם החלו בתהליך שיטתי של השמדת עשרות הזחל"מים והמשוריינים. מטרת השמדת כלי הרכב הייתה למנוע את נפילתם לידי היהודים או הערבים. בפועל, הן היהודים והן הערבים הצליחו "לשים יד" על חלק מהמשוריינים הללו, כפי שניתן לראות ב-3 תמונות של רכבי סיור קלים, שחלקם נרכש בחשאי ע"י כוחותינו ישירות מהבריטים – וחלקם נפלו לידי כוחותינו, אחרי שנמכרו לערבים (כפי שניתן לראות במגן דוד שצוייר על הרכב, אחרי שנתפס). מכיוון שביחידות אלה שירתו אך ורק שוטרים בריטיים, דבר לא נותר מהן אחרי סיום המנדט, ומשטרת ישראל לא החזיקה יחידות דומות, במשך יותר מארבעים שנה, עד להקמת היס"מים – אבל זה כבר סיפור אחר…