בית מורשת משטרת ישראל

חילוץ מהבעירה

רס"ב פרי משה

יומיים לאחר מכן היא עדיין התקשתה לנשום. שוכבת במיטה ומרגישה איך כל הגוף כואב לה מהמאמץ של הנשימה. לאחר מה שקרה שלשום, זה נס שהיא עדיין נושמת בכלל….

"863 כאן 810, תגיעו לכיכר בדחיפות, אתם מוקפצים לשריפה".

מוצאי שבת אי שם בחודש מרץ של שנת 2000. היא והשותף מאבטחים את העוברים ושבים ברחוב בן-יהודה בערב הירושלמי. בתי הקפה נפתחים בזה-אחר-זה והמולת הרחוב השוקק חיים נוסכת בה תחושת שליחות: עליה מוטלת המשימה לשמור על חיי האדם של האנשים שיוצאים לבלות, לשמוח, להעניק לעצמם תחושת כיף בתוך שגרת החיים הלחוצה. לכאורה, עוד משמרת שגרתית. עד לאותה קריאה…. "אתם מוקפצים", המפקד יאיר מנחה אותה.

הגעה זריזה לכיכר ציון מבשרת לה כי הג'יפ שאמור להקפיץ אותם מכאן לשריפה כבר ממתין להם. "זו בטח שריפה רצינית", היא מהרהרת לעצמה. הרי כדי להוציאה מהמשימה הזו של שמירת חיי אדם בכיכר ההומה, נדרש אישור מדרג בכיר. כנראה שזה אירוע שמצריך כוחות נוספים ולכן קוראים להם. ליבה הולם וחששות עולים בה. היא עדיין שוטרת צעירה יחסית, פחות משנה בשירות. מה עליה לעשות בשריפה? כיצד לפעול?

לא הרבה זמן עלו בה מחשבות אלו. תוך דקות אחדות היא מוצאת את עצמה מגיעה לשכונת רמות, הנסיעה המהירה הותירה את המחשבות מאחור. זמן לפעול. כבר מרחוק היא מזהה ניידות רבות בזירה. הרבה כוחות כיבוי והצלה. כשהם יורדים מהגי'פ נשמעות זעקות האנשים מהבניין הבוער, זועקים לעזרה. עומדים במרפסות. אובדי עצות: אם יקפצו – אל מותם יקפצו. אם יישארו – עלולים הם להיספות ולהתלקח מאש הלהבות המלחכות, המאיימות. החום הקיצוני, הכל כך עוצמתי, היא עוד זוכרת את זה… כאילו הייתה שם ברגעים אלו ממש. חום אימים, של בניין בוער. חום שמנוגד ניגוד גמור לאוויר הקריר ששורר בחוץ בערב הירושלמי. והיא שומעת קריאות של אנשים, שרוצים שיצילו, ועומדת מנגד. תסכול אוחז בה. היא ניגשת לאחד המחלצים, המלאכים שהגיעו במשאיות האדומות של מערך הכיבוי וההצלה, מבקשת לסייע. "בואי איתי. יש זוג מבוגרים בקומת הכניסה. תעזרי לפנות אותם". היא נכנסת. ככה. כמו שהיא. בתקופת טרום עידן המודעות לנושא השריפות וחוסר בציוד מיגון, היא נכנסת לתוך הבניין הבוער. האש עדיין נמצאת בקומות העליונות יותר ואילולא העשן הסמיך לא ניתן היה לנחש כי הקומה הזו שייכת לבניין הבוער. עציץ עגול גדול ניצב מתחת למדרגות. מראה בכניסה. וזוג אנשים מבוגרים בגיל העמידה, מתהלכים על רגליהם. והיא איתם. מחלצת אותם. עוזרת להם. מרגיעה. מעבירה לניידת של מד"א ומשם הולכת להרחיק קהל סקרנים ששואלים מדוע, ולמה… ולה אסור עדיין למסור פרטים. היא כבר יודעת שמדובר  ככל הנראה, על פי הערכות ראשוניות בזירה, בקצר חשמלי מתוך ארון חשמל באחת הדירות שהוביל להתלקחות הזו, להצתת השריפה.

אמצע הלילה. חוזרת לבסיס. יהודאי הוא בסיס האם שלה, כאן המגורים, חדר האוכל. כאן החיים שמעבר למשמרות בשטח. ריח השריפה הדבוק בבגדיה מעורר בחילה. מקלחת ארוכה, להוריד שאריות הריח. וכבר חשבה שהיא אחרי האירוע. אבל נשימותיה, קשות כל כך.

יומיים לאחר מכן, כשהיא עדיין משתעלת, היא מבינה את גודל המעמד: חילוצם של שני בני הזוג עוד יעלה בזיכרונה ימים רבים. הנשימה עם הזמן תחזור לעצמה, אבל תחושת הסיפוק מהצלתם של חיי בני הזוג, זה עוד יישאר בזיכרונה ימים ארוכים לאחר מכן.

בודק...