בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

אח, פגישה שכזו…

רנ"ג אלי מגידיש

רנ"ג אלי מגידיש

בקיץ 1993 נחתם הסכם אוסלו א’ בין מדינת ישראל לאש”ף. זמן קצר אחר כך, החלה משטרת ישראל להיערך למלא את תפקידיה לאחר יישום ההסכם. לשם כך, בין היתר, הקימה המשטרה מרחב חדש, “שמשון” שמו, שהיה אחראי על כל יישובי עוטף עזה.

רצה המזל וזכיתי להיות בין מקימי יחידת החבלה במרחב החדש. היחידה כללה קצין, שני חבלנים ותיקים (אני ביניהם) וארבעה צעירים, שעברו ממרחבים סמוכים. אפשר לומר שחשנו את משק כנפי ההיסטוריה. בכל זאת, לא בכל יום אתה משתתף בהקמת יחידה חדשה במשטרת ישראל.

הסיפור שלפניכם קרה, איך לא, לחבלן הצעיר ביותר ביחידה. גל, או “הילד”, כפי שקראנו לו בחיבה. למרות ניסיונו המועט, גל הפגן רמה מקצועית גבוהה ולהיטות לטפל באירועים.  

יום שישי אחד, גל ואני עבדנו באותה המשמרת, אך בצוותים נפרדים. לפתע, נכנסה קריאה במכשיר הקשר: “אזרח מדווח על מציאת מוקש נ”ט (נגד טנקים) בסמוך לטרמפיאדה בצומת סעד”. מדובר בצומת מרכזי המשמש כמעין “תחנה מרכזית” לשלושה קיבוצים, שקרובים מאוד לגדר עם עזה. גל ענה תיכף ומיד, קיבל את הטיפול באירוע ויצא בזריזות למקום. כשהגיע לצומת, הורה לשוטרי הסיור, שהיו במקום, לחסום את כל הכבישים בסביבה וניגש לבחון את החפץ החשוד. במהלך הטיפול, הבחין גל כי לא מדובר במוקש, אלא בחפץ תמים, והוא “סגר” את האירוע.

כשגל חזר למשרד, ראיתי כי עיניו בורקות. חשבתי לעצמי שהסיבה לכך היא ההתלהבות (המובנת) של חבלן צעיר מטיפול מוצלח באירוע. ביקשתי ממנו לספר לי מה קרה. ניתן לו קצת להשוויץ, חשבתי לעצמי. מה רע?

להפתעתי, הסיבה להתרגשות הייתה שונה. גל סיפר לי כך: “שלחתי את הרובוט לטפל בחפץ. לאחר מספר פעולות, כשכבר הייתי בטוח שלא מדובר במטען חבלה, הסטתי את הרובוט מהחפץ ועמדתי לגשת לחפץ, על מנת להזים זאת באופן סופי. לפתע, שמעתי מכונית צופרת שוב ושוב, ממש בעצבנות. ליד אחד המחסומים עמדה מונית, כששוטר עומד ובולם אותה ממש בגופו. הלכתי למחסום, לברר מה העניין. גיליתי שנהג המונית, שצפר, עקף את כל טור המכוניות והיה עסוק בוויכוח סוער עם השוטר שבמקום. איך שהגעתי, הוא ניגש אלי ואמר, בהתרגשות גדולה, שהוא חייב לעבור בדחיפות. מה קרה? שאלתי. הנהג הסביר לי שהוא מסיע מוהל, שערך לפני שעה קלה ברית באחד היישובים שבסביבה. בדרך חזרה צפונה, התקשרו ההורים למוהל והודיעו לו בדאגה שהתינוק לא מפסיק לדמם. הנהג מיד הסתובב, כדי לחזור ליישוב, ואז נעצר במחסום שלנו.”

“למרות שאני צעיר במערך”, המשיך גל, “כבר שמעתי לא מעט סיפורי סבתא… לכן, פניתי לנוסע, שישב במושב האחורי, כדי לוודא אתו את הסיפור. ראיתי אדם חיוור כסיד ופתאום קלטתי, שאני מזהה אותו! אמנם, עד אז ראיתי אותו רק בתמונות בשחור ולבן, באלבום שבבית הוריי, אבל לא יכולתי לטעות: הוא כמעט לא השתנה.”

“בקיצור”, אמר לי גל, “הוא אכן היה מוהל אמתי ומוסמך. ולא סתם מוהל, אלא המוהל שמל אותי! והנה הוא יושב ממש מולי, אבל לא בשחור לבן, אלא בצבעים חיים. בעצם… בלבן בלבד, חיוור כסיד. חייכתי ואמרתי למוהל, שעדיין לא פצה פה, שאני מאמין לו והזכרתי לו שכבר נפגשנו פעם, כשהייתי בן שמונה ימים. אנחת רווחה פרצה מפיו ושנינו התרגשנו לרגל המפגש הבלתי צפוי. מכיוון שכבר ידעתי שאין סכנה, אפשרתי למונית לעבור.”

“לשמחתי הרבה,” סיים גל בחיוך, “המוהל שלי עשה עבודה טובה יותר כשהיה בשחור לבן, מאשר בצבע.”

דילוג לתוכן