קור ירושלמי

"לוחמת", זה נשמע כביכול תמיד היא בכוננות תמידית, תמיד יש אקשן.

 תמיד היא בהיכון.

אבל בפועל, ביום יום, היא מוצאת את עצמה בעוד משמרת של שמירה על תושבים, משמרת שכלום לא קורה בה. משמרת שגרתית למדי. ועל מה היא תספר לנכדים, בבוא העת? על המשמרת שבה הייתה צריכה לשבת ביחד עם אביטל, השותף שלה, בחדר המדרגות בכיכר ציון בירושלים, נכנסים לאחד הבניינים כדי לאכול מתוך חמגשית ששמה עושה לה עוול? כי היא כבר לא "חם"-גשית, אלא "קר-גשית", מגש קר ובתוכו אורז קר, והעוף קר. אוכלים ארוחת צהרים קרה, בקור מקפיא, בישיבה על מדרגות קפואות. המשימה שלהם היא משימת ברזל. זה אומר שאי אפשר להוריד אותם מהכוח. זה אומר בפועל, שגם בכפור של אחר צהרים ירושלמי בינואר שנת 2000,  היא נדרשת לאבטח "מקומות הומי קהל", כשאין קהל והדבר היחיד שהומה זו היונה שהתנחלה מעליהם על גג הבניין, מקננת לה, אולי מתחבאת מהכפור.

השעות נוקפות. החנויות נסגרות בזו אחר זו, הערב מגיע ואיתו הברד שמכסה את המרצפות, האבן הירושלמי הופכת למחליקה. היא מרגישה שכל אצבעותיה קופאות והדבר מקשה עליה את הנשימה והתזוזה. משמרת שגרתית. אין לה סיפורי גבורה. רק סיפורים על שקיות ניילון בנעליים, בתקופה שבה גרביים טרמיות אינן עדיין בנמצא, וגם אם כן, מחירן המופקע להחריד הופך אותן לחלום בלתי מושג, בעיקר לא עם משכורת צבאית. היא עדיין שוטרת בשירות סדיר, ואת המשכורת הצבאית מקבלת ללא מענק לוחמים, שהרי בצה"ל בתקופה ההיא, לא היו לוחמות עדיין.

משמרת שגרתית. משמרת שבה היא מבינה שכעת, המטרה שלה היא לשמור, לאבטח. לא תמיד זה פשוט. להיות ערנית ברגעים שבהם כל מה שמתחשק לה זה להתחמם קצת, לשתות משהו חם, להפשיר.

בשעה 20:00 הגיעו לאסוף אותם. קיצור של שעתיים מהמשמרת, הרי אין באמת על מי לשמור, אפילו היונים כבר ברחו… הרחוב, שבימים כתיקונם, שוקק חיים, הפך למקום שומם עלי אדמות.

מגיעה לבסיס, לחדר הקטן והאהוב. שם, היא נושמת אל קירבה אוויר פושר, ללא הקור המקפיא. בקושי מצליחה לחלוץ נעליים, שקפאו בינתיים.

עוד משמרת שחלפה לה. עם הרבה הבנה שאת השירות שלה, היא עושה בתחושת שליחות. ולפעמים, לא צריך להילחם באף אדם, אלא בתנאי מזג אוויר בלתי אנושיים. היא מתנחמת בכך שזה מאחוריה, מחייכת לעצמה בסיפוק וחושבת על המשך של שירות שבו היא תגן ותשרת בכל תנאי.