בית מורשת משטרת ישראל

Menu
  • 02-5788263

חפיסת הקלפים של סבתא מארי

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

רנ"ג שמעון "סרפיקו" חסון

סבתא שלי מארי, אמה של אימא שלי, מנוחתן עדן, הייתה סבתא מיוחדת. יופייה לא הועם ברבות השנים ותלאותיהן.  בעיניי, היא הייתה הסבתא הכי יפה בעולם – עיניים בצבע חום ירקרק שירשתי ממנה, שיער לבן כמעט בצבע כסף, בריא, מלא וגזור ב”קארה” יפהפייה שיורד עד כתפיה, ולרוב היה אסוף בקשת פלסטיק לבנה. פניה היו צחות, חלקות, רעננות ומלאות חיות, פנים זוהרות כאילו מישהו משח את פניה בשמן טהור של נביאים, שממנו משחו כוהנים ומלכים.

יופייה הפנימי היה כיופייה החיצוני!

 היא הייתה רחומה וטובת לבב, תמיד מנחמת ומעודדת, מחזקת ומרחמת.

סבתא מארי הייתה צדקת.

דומה היה שיש לה צינור תקשורת ישיר לבורא עולם.
כל בוקר לאחר שהייתה נוטלת את ידיה ושוטפת את פניה ומברכת “מודה אני”,  הייתה פותחת את הדלת, נושאת פניה לשמיים ומשוחחת עם בורא עולם, בטוניסאית עסיסית הייתה מבקשת ממנו שירבה רחמיו על כל ברואיו, שידאג לזיווג הגון לכל הנכדים והנכדות, שישמור וינצור את כולנו, ושיהיה שלום בעולם.

בשלנית גדולה ומוצלחת הייתה סבתא מארי. בידיים אמונות הייתה מכינה שלל מאכלים טוניסאיים מסורתיים, שבילדותי בטיפשותי הייתי מתלונן עליהם, אך היום אני מתגעגע אליהם עד דמעות: קוסקוס ו”מחשי” (קציצות בשר בין שתי פרוסות תפוח אדמה), “מעקוד” (פשטידת ביצים, תפוחי אדמה ועוף), מלוחייה ו”עסבנה”(מעי פרה ממולא בבשר מתובל ועמוס בצמחי תבלין כמו נענע, שיבה, כוסברה, פטרוזיליה ושמיר) “טפינה” (חמין טוניסאי עשיר ושמן) ועוד…

בילדותי הרביתי לשהות בביתה, וכשסבי נפטר עברתי גם לישון אצלה.
ממנה למדתי את השפה והמנהגים של העדה הטוניסאית, את ההווי, התרבות, ההיסטוריה והמורשת.

סבתא מארי הייתה “סטורי טלר”, מספרת סיפורים מחוננת שריתקה ושעשעה אותי בסיפורים יפים ומעניינים, שבכל פעם ביקשתי שתחזור ותספר לי אותם שוב ושוב…

והכי אהבתי – לשחק איתה קלפים.

היא לימדה אותי לשחק “נובי” ו”שקובה”, משחקי קלפים טוניסאיים מסורתיים. מיותר לציין שהיא ניצחה ברוב הפעמים…

אבל סבתי מארי ידעה לעשות עוד משהו מיוחד ויוצא דופן עם הקלפים – היא ידעה ל”דאגז'”, כלומר, לחזות את העתיד באמצעות הקלפים.

בכל פעם שעמדתי בצומת דרכים של החלטות שונות וחשובות, הייתי מבקש ממנה לשלוף את חפיסת הקלפים שלה ול”דאגז'” מה צופן לי העתיד ומה עליי לעשות. 

“ניידות 300 מיידי!”, קריאתו הדרמטית של המוקדן במשטרת באר שבע הפרה את שלוות הצהריים של בירת הנגב השקועה בעילפון חרבוני הקיץ.
“בניין 14 קומות”, על הגג עומד בנאדם ומאיים להתאבד!!!

“בניין 14 קומות” בבאר שבע היה הבניין הכי מפורסם באזור הדרום, מגדרה ועד אילת.

היה זה “גורד השחקים” היחידי בדרום שהיתמר גבוה מעל כל הבתים שנבנו באותן שנים ראשונות של המדינה בדרום. הוא היה הסמל המסחרי של באר שבע ונקודת ציון ברורה ובולטת בנוף.

כיום, בניין “14 קומות” שפל קומה ומבויש, תחת צילם של רבי הקומות המודרניים והאימתניים המתנשאים סביבו…

“300 כאן 368!”, עניתי לקריאה כשאני טופח על כתפיו של דרור, שותפי לצוות שנהג בפורד אסקורט הישנה של חוליית הנוער ומסמן לו לנסוע לכיוון.
“אני ממש קרוב, אני לוקח את האירוע, עוד חצי דקה במקום!”

הניידת המוסווית של חוליית הנוער במשטרת באר שבע נעצרה למרגלות הבניין הגבוה. הוריתי לדרור להישאר ברכב, נטלתי מכשיר קשר נישא ונבלעתי במבואת הבניין. כיוון שהייתי פקחן (בלש) נוער ,עבדתי בבגדים אזרחיים.
היה בזה יתרון, משום שהמתאבד הפוטנציאלי עלול להיכנס ללחץ אם יראה שוטר במדים ולקפוץ.

הדרך לקומה ה14 נמשכה כנצח. המעלית חרקה ורטטה ולרגעים, עבר בי החשש שגם אותי יצטרכו לחלץ.

לבסוף, נפתחה דלת המעלית. יצאתי ממנה וגיששתי בחשכה עד שמצאתי את מתג התאורה של הקומה. כדי להגיע לגג עצמו הייתי צריך לעלות עוד חצי קומה במדרגות. השתקתי את מכשיר הקשר הנייד ושלחתי ידי לעבר הידית של דלת הפלדה הגדולה והכבדה שהובילה לגג. הדלת נפתחה בקלות מפתיעה. מצאתי עצמי על גג המבנה הגבוה ביותר בחצי הדרומי של המדינה.
למרות היום החמסיני, עקב הגובה הרב, רוח קלילה ונעימה ליטפה את פניי.

ואז ראיתי אותו.

בחור צעיר, כבן 25 לבוש בחולצת טריקו אדומה, מכנסיים קצרים ונעלי ספורט. הוא עמד על החומה שתחמה את הגג כשגבו מופנה אליי, שתי ידיו מונחות על ראשו, הוא התייפח בבכי חרישי…

אני צועד לעברו על בהונותיי, חרש חרש, צעד ועוד אחד, מתקרב אל עבר הצעיר הממרר בבכי.
אני מתכנן כיצד אני חובק אותו מאחור ומושך אותו לכיווני. הלב הולם בעוצמה ובקצב מסחרר, הרגלים מרגישות כבדות וכל צעד מרגיש כאילו הן מרימות ערימת לבנים. “מה אם אפספס אותו?!?”

עברה מחשבה בראשי. אני מרוכז ודרוך, לא מוריד את מבטי מהצעיר הנואש, כשלפתע… רעש חזק של מעיכת פלסטיק. הבטתי למטה והבחנתי שדרכתי על בקבוק פלסטיק ריק אשר היה זרוק על רצפת הגג. הצעיר הסתובב כנשוך נחש. חששתי כי מבהלת ההפתעה הוא ימעד ויפול.
“אל תתקרב! אם תתקרב אני קופץ עכשיו!” צעק הצעיר לעברי.

זיהיתי אותו, בילדותנו היינו מגיעים בשבתות לבית הכנסת הטוניסאי שבשכונה, אני עם סבא שלי ברייתו (אברהם, הבעל של סבתא מארי…) והוא עם אביו פרג’י, שעבד עם אבי כמסגר בסולל בונה. יחד התרכזנו יותר באיסוף סוכריות שהושלכו אלינו מעזרת הנשים ופחות בתפילה. ניסיתי להיזכר בשמו…

פניו היו אדומות ומיוזעות, שיערו פרוע וכל גופו רעד. חששתי שיתעלף וייפול. הוא נאחז בעמוד של אנטנה כדי לייצב את עצמו.

שלחתי לעברו יד מרגיעה ואמרתי בקול שלו, מנסה להסתיר ככל האפשר את התרגשותי: “אח שלי יקר, הכל בסדר. לאט לאט, בוא תירגע ונדבר קצת…”

“מי אתה? מה אתה רוצה?” צעק לעברי.

“מי אני? וואלה סתם בנאדם שאכפת לו ממך. באתי לדבר איתך, הרגליים שלי רועדות… אני יכול לשבת?”

הוא הנהן לעברי בחיוב. נטלתי ארגז עץ שהיה מונח בקרבתי והתיישבתי עליו. הוא בחן אותי בחשדנות.

“תגיד לי” פניתי אליו “מה קרה, אחי? למה עלית לפה? אתה גר בשכונה א’ לא? שמה ליד המכולת של אליהו, נכון?”

 “מאיפה אתה יודע?” שאל אותי מופתע “מי אתה?”

“אני חסון, חסון מהשכונה. אתה מכיר אותי מהילדות, מהבית כנסת של הטוניסאים. היינו אוספים בשבתות סוכריות שהפציצו אותנו מלמעלה, מהעזרת נשים. אתה אבי, לא?”

הוא חייך: “אני דוד, אבי זה אחי הגדול. עכשיו אני נזכר, אבא שלך עבד בסולל בונה?”

“נכון” עניתי בהקלה “עם אבא שלך, במסגרות…

הוא הנהן ושקע בזיכרונות.

“אחי, מסוכן שם מלמעלה” קטעתי את שרעפיו “אתה עלול ליפול בטעות. רד למטה ונדבר קצת…”

הוא ניער את ראשו כמו מנסה לסלק את הזיכרונות, אחר כך הביט לאחור, לעבר התהום הקטלנית כאילו חוכך בדעתי מה לעשות.

“שמע, דוד” החלטתי בשבילו “הרי תמיד תוכל לטפס בחזרה. אז בוא, רד בינתיים”

הוא ירד.

הושטתי לו ארגז עץ והוא התיישב מולי. הנחתי את ידי ברוך על כתפיו ואמרתי: “דוד כפרה, אתה איש צעיר ובריא, ברוך השם, מה מביא אותך ל…למצב כזה”

הוא הביט בי בכאב, עוצר עצמו מלבכות.

“אחי, אני על הפנים! החיים שלי בזבל!” ענה לי בקול סדוק “אין לי עבודה, אין לי פרנסה, אין לי משפחה, אין לי אישה, כלום לא הולך לי! אני כישלון! אני מיותר בעולם הזה!”

“איסמע מיני (שמע ממני) יא אחי” ניסיתי לעודד את רוחו “אף אחד לא מיותר בעולם הזה”

הוא הרכין את ראשו ופרץ בבכי רם…

לפתע הבריק במוחי רעיון.

“דוד, אתה הכרת את סבתא שלי מארי, נכון?” שאלתי  אותו.

הוא פסק מבכיו, ניגב את לחייו ושאל “סבתא מארי? שהיית ישן אצלה?”

“אייווה. (בדיוק)” עניתי לו בעידוד “אתה יודע שהיו לסבתא שלי כוחות מיוחדים!!! אתה יודע מה זה ל”דאגז’ “?”

“כן” ענה לי “כל הטוניסאים יודעים”.

“יפה” עניתי לו, תוך שאני שולף מכיסי חפיסת קלפים מרופטת וישנה.
“זו חבילת הקלפים של סבתא שלי מארי הצדקת. ירשתי ממנה כמה דברים, תן לי ל”דאגז'” לך את העתיד”.

הוא הסכים במפתיע….

הנחתי בינינו ארגז נוסף ואמרתי “עבודה, משפחה, פרנסה, כל מה שאתה רוצה תחשוב על זה חזק בלב”.

ואז התחלתי לפתוח את הקלפים…

שנה וחצי אחרי. אני שוב בסיור פיקוח נוער עם דרור. שעת ערב נעימה. זוג צעיר פוסע על המדרכה, הגבר מוביל לפניו עגלת תינוק. לפתע קולט אותנו בחור, מנפנף בידו ומסמן לנו לעצמו. אני פותח את חלון הניידת המוסווית ודרור ואני רוכנים ומביטים לעבר הזוג בשאלה…

“סרפיקו, אח שלי יקר”, אומר לי הבחור הצעיר ולוחץ את ידי בחום, “מה שלומך, נשמה?”

“דוד?” אני שואל בחוסר אמון, והוא רוכן אלי כממתיק סוד. “וואלה צדקת, סרפיקו. כל מה שראית ב”דיגוז'” בקלפים קרה. הפרנסה, המשפחה, החיים. הכל הצליח כמו שחזית! תודה, תודה שהצלת לי את החיים פעמיים. פעם ב”14 קומות” ופעם שנייה בחיים האמיתיים!”

חייכתי.

לחצתי את ידו בחום, איחלתי לו המשך הצלחה בחיים ונפרדתי ממנו לשלום .

דרור תקע בי מבט שואל. נשאתי עיניי לשמים ולחשתי: “תודה. תודה סבתא מארי היקרה שסידרת את הקלפים באותו יום על הגג”.

דילוג לתוכן