"העיתון של המשטרה": 999

מאת נעמי לבנקרון

ירחון המשטרה 999 נולד בשנת 1953, שנים מעטות לאחר קום המדינה. שלוש משימות מרכזיות עמדו בפני משטרת ישראל בשנים אלה, לצד משימותיה הרגילות למאבק בפשיעה והגנה על הסדר החברתי. האחת, הקמת הארגון עצמו: איתור כוח אדם מתאים, פתיחת תחנות בכל חלקי הארץ, יצירת קשר עם משטרות אחרות בעולם, פיתוח מודיעין ועוד. המשימה השנייה הייתה הכשרת השוטרים, אך לא בפן המקצועי בלבד. גל העליה העצום שהגיע לישראל בשנים אלה, הכפיל והשליש את אוכלוסייתה בתוך פרק זמן קצר. רבים מן השוטרים שהתגייסו, ממש כמו האזרחים עצמם, ידעו לעתים קרובות עברית באופן חלקי בלבד, והתרבות המערבית, אותה ביקש הישוב לאמץ, לא הייתה תמיד מנת חלקם. לפיכך, לצד הכשרתם המקצועית לעבודתם כשוטרים, ביקשה המשטרה גם להטמיע בהם את התרבות, השפה והמנהגים. משימתה השלישית של המשטרה הייתה חינוך הציבור בדבר תפקידיה שלה וחובות הציבור במדינה דמוקרטית, תוך שימת דגש על עקירת מנהגים פסולים כגון ביגמיה, נישואי בוסר והימורים. מתוך הבנה כי מטרתה זו לא תושג בכוח כופה דווקא, יצאה המשטרה לשורה של מפגשים עם האזרחים, בהרצאות, בתוכניות רדיו, בראיונות שהעניקו בכיריה לעיתונים ועוד.

על רקע זה, של ריבוי מטרות מחד גיסא, ומיעוט תקציב מאידך גיסא, נולד הירחון 999. שמו הושאל ממספרו של קו החירום המשטרתי החדש שהוקם לשרות הציבור, חידוש מהפכני באותה תקופה. העיתון נועד לסייע למשטרה ליצור קשר עם הציבור, ולאפשר לשני הצדדים להשמיע את דברם. עוינות עמוקה הוטבעה בחברה הישראלית כלפי משטרה עוד בטרם נולדה: עבור ילידי הארץ היו המשטרה העות'מאנית ומשטרת המנדט סמל דיכוי ושחיתות, בעוד שעבור היהודים שעלו לארץ לאחר הקמת המדינה היו אלה השוטרים הגרמנים, הרוסים, המרוקאים והפולנים האנטישמיים שנחקקו בזיכרונם. בנוסף, נועד העיתון לשמש במה לשוטרים, בה יוכלו לשטוח את בעיותיהם המקצועיות והחברתיות. רבים מהם היו עולים חדשים, ותנאי עבודתם היו קשים: שכר נמוך, שעות עבודה רבות ללא תשלום בגין שעות נוספות או תוספת סיכון ועוד. מעל דפי הירחון, יכלו לפרוש את מצוקתם ולפנות למפקדיהם ואל הציבור.

999 היה רחוק מן התפיסה השמרנית אותה ניתן לייחס לירחון משטרתי, ובמיוחד בשנות בינוי אומה. הוא כלל שפע רב של מידע על הפשיעה שהתרחשה במדינת ישראל בשנים אלה, לרבות מועדוני קלפים, מאורות סמים, בתי בושת, רצח הילדה רחל לוין שהסעיר את הציבור במידה רבה באותה תקופה ועוד. כל אלה הוצגו מנקודת מבטה של המשטרה. עוד נכללו בירחון מאמרים שתורגמו מכתבי עת זרים ועובדו כך שיהיו נהירים לקורא הישראלי, ידיעות על חידושים טכנולוגיים והתפתחותם כגון הפוליגרף וטביעות האצבע, ראיונות עם קציני משטרה, דיווחים מבתי הסוהר ועוד. למען הציבור פרסם הירחון עצות נקודתיות בכתבות כגון "היזהרו מתעלולי הרמאים" או "הכירו את הכייסים ואת תכסיסיהם".

וכך, בטון סבלני ונינוח, שלא תמיד מאפיין את מפגשו של האזרח עם השוטר, הרצתה מערכת כתב העת 999 את משנתה הסדורה לציבור הישראלי בסוגיות אלה ואחרות. לצד המידע האינפורמטיבי הרב שנכלל בעיתון, הוא כלל גם פינת תשבץ שהחידות בו נלקחו מתחום החקירות המשטרתיות ("אמצעי ההמתה הקלאסי שבידי האשה, שלוש אותיות"), וכן בדיחות וקריקטורות על שוטרים ועל פשיעה. ביקורת הסרטים של הסרט "בצהרי היום" שפורסמה בעיתון, שמה את הדגש על הנתק שבין כוחות אכיפת החוק לבין הקהילה, ואת הנזק שגורם סירובה של הקהילה למאבק משותף בפושעים.  לקוראים, שוטרים ואזרחים כאחד, הוקצתה פינה בה פורסמו מכתבים שכללו שאלות וטרוניות  מסוגים שונים: שוטרת סיפרה על תהליך גיוסה למשטרה, ואזרחים התלוננו על בעיות שהטרידו את מנוחתם, כגון רעשים בלילה.

מערכת כתב העת כללה קצינים בכירים במשטרה לרבות עמוס בן גוריון, שאול רוזוליו, ואת קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסנזון. עובדה זו לימדה על החשיבות שייחסה המשטרה לכתב העת. עיקר פרסומו של הירחון מומן באמצעות מכירת גיליונותיו (300 פרוטות לאזרח, 250 לשוטר), וכן באמצעות מכירת פרסומות. חלק מן הפרסומות נגעו לתכנים בהם עסק הירחון כגון אבטחה אזרחית, נשק ומנעולים, בעוד אחרות שיווקו שמן ושוקולד. צוות העיתון שיקף את נקודת הממשק שביקש ליצור בין המשטרה, השוטרים והציבור: חלק מן הכתבות נכתבו בידי שוטרים וקצינים, בעוד אחרות נכתבו בידי עיתונאים מקצועיים כגון נתן דונביץ' מעיתון "הארץ" או שאול הון שעבד בעיתון "דבר" ולאחר מכן בעיתון "מעריב".

999 התקבל באהדה רבה בחברה הישראלית של שנות החמישים, וגיליונותיו הראשונים זכו לתפוצה גבוהה. העיתונאי יהושע בר יוסף התוודה היה בין הראשונים "שנחפזו לקיוסקים לחטוף את העתון ולבלעו כבכורה בטרם קיץ". והוא לא היה היחיד: מוכר בקיוסק שרואיין בידי כתב מעריב מסר כי העיתון "אזל. נמכר עד האחרון עוד בשעות הצהריים… הם לא העריכו כראוי את הביקוש. והרי הבוקר בלבד הובאו לכאן לראשונה גליונות רבים – אך הללו 'נחטפו' ע"י קהל קוראים רעב שלא כרגיל. כל השבועונים הקבועים הוכו מכה ניצחת ע"י הרך הנולד".

עם זאת, גם ביקורת נמתחה על פרסומו של ירחון זה: הן על תכניו שכללו בין היתר "תמונות מגרות" לטענת המבקרים (כגון תמונות מכלא הנשים או אזורי זנות בשטח הגדול), והן על עלות הוצאתו הגבוהה שכן הודפס על נייר משובח שהיה נדיר בשנים אלה. בדיון במליאת הכנסת מפברואר 1953 העלתה חברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור את הנושא לדיון: "לצערנו הרב אנו עדים לירידה חמורה ולהדרדרות גדולה במוסר החברתי והאישי במדינה; המשפחה הולכת ומתפוררת, ומקרים מזעזעים של רצח ומעשי פשע הולכים ורבים… כיצד לוחמת המשטרה בכל התופעה המכאיבה והמבישה הזאת? המשטרה מוציאה עתון 999". בנוסף, הטיחה רזיאל נאור חשדות נוספים במשטרה: היא טענה כי מטרתה להפיץ מידע ולמנוע בדרך זו את הפצתו בצורה אחרת, הנוחה לה פחות; בזבוז כח אדם העוסק בעבודת מערכת במקום בעבודת משטרה; בזבוז כספים על הדפסתו; וכן הצביעה על הבעייתיות הטמונה במימונו מפרסומות: "מי יסרב לתת מודעה לעתון המשטרה?.. ושמא תשלח המשטרה שוטרים לאסוף את המודעות הללו ולגבות את שכרן?".

מליאת הכנסת החליטה להעביר את טענותיה של רזיאל נאור לברור בועדת הפנים. הדיונים בועדות הכנסת בשנים אלה היו סגורים לציבור ולעיתונאים, כך שהתנהלו באופן חופשי יותר מאשר דיוני המליאה. בדיונים אלה עלה ביתר שאת אופיו הדואלי של העיתון, כשעטנז אותו מוציאה רשות מנהלית מחד גיסא, אך נמכר גם לציבור מאידך גיסא, וממומן מפרסומות וממכירתו לציבור, אך גם מודפס אצל המדפיס הממשלתי – בתשלום. האמביוולנטיות אך גברה כשהתגלה כי העיתון אינו נושא במלוא העלויות, כפי שטען שר המשטרה בדיונים המוקדמים, וכי מפעם לפעם משולמים גרעונותיו מקרנות שוטרים, לרבות קרנות פנסיה. ביקורת אחרת נמתחה על כותרת המשנה שלו "עיתון משטרת ישראל", היוצרת זיקה ברורה בינו לבין משרד ממשלתי מרכזי.

ועדת הכנסת הקדישה חמש ישיבות שונות לדיון בסוגיה. הדיון הלך והתרחב, עד שהקיף את כלל פרסומי משרדי הממשלה, ונבחנה השאלה האם ראוי לפרסם ירחונים מעין אלה על ידם. שר המשטרה מסר במסגרת דיוני הועדה כי מונו לירחון מפקחים ממשרד החינוך ומשרד התרבות על מנת לטפל בטענות כי בדבר "תמונות מגרות" ותכנים בעייתיים, וכי כותרת המשנה שונתה מ"עיתון משטרת ישראל" ל"עיתון שוטרי ישראל". כן נטען כי אין זה הירחון היחיד שמפרסם משרד ממשלתי ונמכר לציבור – כמוהו גם "במחנה" המפורסם בידי צה"ל, או "לעולה" של משרד החינוך והתרבות, וכי במדינות אחרות מופיעות פרסומות בירחוני המשטרה.

אך באלה לא היה די: ועדת הפנים סברה כי ישנה בעייתיות בעצם המבנה הארגוני של הירחון, ושעטנז הכלאיים שבין פרטי לציבורי בו. הועדה קבעה כי מטרתו המקורית, ליצירת קשר עם הציבור, והשינויים שנעשו בו, חיוביים כשלעצמם, אך אינם מספיקים. כן נקבע שקיימת בעייתיות במקורות המימון שלו, שכן לקרנות השוטרים יש מטרות אחרות. חברי כנסת הזהירו גם מפני התפתחותה של פרקטיקת "החתמות חובה" על הירחון, או השגת פרסומות בדרך לא ראויה. לפיכך המליצה ועדת הפנים, בסופו של יום, לעשות שינויים "מרחיקי לכת במסגרתו האדמיניסטרטיבית, בביסוסו הכלכלי ובאחריות לעריכתו של העיתון, בכיוון של ניתוקו מהזיקה למשרד המשטרה או לשוטרים בתפקידם כשוטרים".

בעקבות המלצה זו, עבר 999 להתנהל ככתב עת פרטי המנוהל בידי חברה מסחרית, והוא שינה שוב את כותרת המשנה שלו ל"עתון לבעיות משטרה ופלילים". השינוי חל במאי 1954, ועד אז תמך אוצר המדינה בסכום של 200 לירות לחודש בפרסומו. בדיון האחרון שהתקיים אודותיו בכנסת, בשנה זו, כינה אותו ראש הממשלה משה שרת, אחד מאותם "יצורים הנמצאים על הגבול שבין שני עולמות". עם זאת, אותו "יצור" שרד רק עד שנת 1957, וגיליונותיו האחרונים מבטאים תהליך של דעיכה: ריבוי פרסומות, מיעוט כתבות, העלמותו של עמוד השער המעוצב לטובת עמוד שער פשוט בהרבה ועוד.

מה הוביל לדעיכתו של ירחון זה, אשר זכה לאהדה כה רבה בראשית דרכו? נדמה ששני אירועים מרכזיים הביאו לכך: ראשית, בשנה זו החלה להתגלגל פרשת שורת המתנדבים, שהובילה לחשיפת שורת מעשי שחיתות בשורות המשטרה, והגבירה את הנתק בינה לבין הציבור. אך שנית, ואולי בעיקר, היה זה המעבר מתקופת האופוריה של השנים הראשונות, על התקוות והציפיות שנתלו במדינה במהלכן, לתקופת השגרה. מעתה, גברה האכיפה הפורמלית, הנשענת על כוחו של המשפט הפלילי, תוך דעיכת ההבטים החברתיים והחינוכיים באכיפה, אשר עיתון 999 היה אחד מסממניו המובהקים. הירחון עודנו ניצב היום על מדפי הספריה הלאומית, כמעט ללא דורש. בעת שנתקלתי בו לראשונה, רבים מדפיו היו עדיין מחוברים זה לזה, כפי שהיו בעת שהועברו לספריה בידי המשטרה. עם זאת, עצם קיומו, כמו גם התכנים שפורסמו בו, מספקים מידע הסטורי מרתק וחשוב על שורה של סוגיות העוסקות בחברה הישראלית הצעירה, כמו גם על ניסיון שנעשה ונשכח מלב ליצור קשרים מסוג אחר בין המשטרה לבין הציבור במדינה החדשה, גם אם נלוו אליו לא פעם טעויות וכשלים.